בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגעגוע של האוונגרד הרוסי לזעזוע

שום אוונגרד לא הצליח לחולל פרובוקציות כמו מחריבי העולם הישן לפני כמאה שנה. מבחר תרגומים של שירת אוונגרד רוסית עושה את זה גם בעברית

7תגובות

עמדה 27: אופציה פואטית - אוונגרד סובייטי - מבחר תרגומי שירה
עריכה ותרגום: רומן וטר. הוצאת כרמל, 220 עמ’, 74 שקלים

בחנו את עצמכם: מהן האסוציאציות העולות במוחכם למשמע המלה “אוונגרד”? שחיטת תרנגולות על הבמה? אמנית מיצגים שחורטת כוכב אדום על בטנה? טקסטים סתומים, המנסים לנתק בין הצליל למשמעות? או אולי חלל גלריות לבן, סטרילי, מנותק, שמשתלט על היצירות המוצגות ויוצר תחושה שהוא עצמו - מבוך של קירות לבנים - תמציתו של האוונגרד? אולי בית קפה, שפעם עוד היה אפוף עשן סיגריות וויכוחים אמנותיים? או, נניח, אתר צילומים של סרט ‏(עסק יקר, אפילו כשהוא זול‏), שבו הבימאי מריץ את שחקניו עירומים ומרוחים בקטשופ? ואולי בכל זאת - פרצופו הממושקף, המהוגן והבלתי מהוגן בעליל בעת ובעונה אחת, של סופר גדול, נניח, ג’יימס ג’ויס, המתפתל מחרמנות ומתשוקת השפה, היולד בעצב את התינוק האירי־האוניברסלי הענק שלו?

אמרו לי מהו האוונגרד שלכם, ואומר לכם מי אתם. בשלב זה הייתם אמורים להתרגל אליו מספיק כדי לראות בו אבזר ביתי, נוח, בלתי מזיק. כמו, נניח, חתול מגזע נדיר: נדירות גזעו ועצמאותו אינן הופכות אותו למאיים, נכון? האוונגרד האמנותי של תחילת המאה הקודמת בישר ואף קידם את הרס יסודות החברה, בראש וראשונה - ברוסיה, שבה החיבור הקטלני בין הקובו־פוטוריזם לבין מהפכת אוקטובר התגלה כמקרה קלאסי ‏(קלאסי! הקובו־פוטוריסטים היו נעלבים עכשיו!‏) של הברית המדממת בין האמנות לחיים.
לאחר שקראתי לפני כמה שנים ‏(בגיליון 5 של כתב העת “הו!”‏) תרגומים של רומן וטר ליצירות מן הפוטוריזם הרוסי, השתכנעתי סופית כי שום אוונגרד חדש יותר לא הצליח לחולל פרובוקציות חריפות יותר מאלה של מחריבי העולם הישן עדי יסוד, שתנועתם היתה בשיאה לפני כמאה שנה. לא די בכך שאנחנו בולעים בקלות את הכוכב המדמם ‏(על בטנה של מישהי אחרת - למה לא?‏), את השירה נטולת המשמעות, את תסרוקת המוהיקן בכל גוון אפשרי, את הציור המופשט ואת המוסיקה הצורמנית - כל הפּאנק הזה כבר מיושן בעינינו, ולכן הוא כמעט חמים וחביב. אמנם רובנו עדיין סבורים שמקומה של שחיטת התרנגולות הוא בבית מטבחיים ולא על הבמה, אבל זה מעיד יותר על צביעותנו מאשר על חוסר עמידותנו לפרובוקציות. שתי מלחמות העולם, זוועות הגולאגים ומהפכת הסיקסטיז הברוכה הבהירו לנו שהפרובוקציה היא דרך ללא מוצא. ככל שתתקדם בה, לעולם תיתקל בקיר, ואולי גם תועמד מולו. ואילו כל מרכיב בריא ופורה מוצא, בסופו של דבר, את דרכו לחיים ולהתפתחות מחוץ לפרובוקציה. השחרור המיני, למשל. או ספריו של ג’ויס העיקש.

ובכן, שום דבר מהפרובוקציה אינו נמצא בקובץ שלפנינו, בתרגומו של רומן וטר. מיוצגים כאן תשעה משוררים שונים מאוד, שכולם פעלו בברית המועצות בשנות קיומה, משנות ה–20 ועד שנות ה–80. כולם נפגעו במידה זו או אחרת מהמשטר הסובייטי - מי הוצא להורג, מי שרד בגולאג, ומי רק לא זכה לראות את שיריו בדפוס, ולא משיקולים אמנותיים. אבל כל המשוררים האלה כותבים שירה מתובנתת, בעלת חרוז ומשקל ‏(יותר ממשוררים אחרים בקובץ מתרחקת מתבניות אלה קסניה נקראסובה‏), ויש זיקה ברורה בין המלים הכתובות למשמעות שנהירה לקורא.

למעשה, הקריאה בשיריהם של משוררים אלה מדגימה את המגוון האינסופי שמאפשרת שירה מתובנתת וקריאה, ובכך, יחד עם יתרון הזכירוּת, מצוי סוד כוחה. למעשה, לולא היה מכנס אותם וטר בכרך אחד, כלל לא הייתי חושבת על משוררים אלה כעל יוצרי אוונגרד. הם נהפכו לאוונגרד בעל כורחם, משום שלא זכו להצטרף לממסד הספרותי שמשל בכיפה בארצם. אך הפואטיקה שלהם רחוקה גם מזו של משוררי תור הכסף, שגם אותם רדף המשטר. עם כל ההבדלים ביניהם, בחירת המשוררים שנכללו בקובץ, שבתחילה הפתיעה אותי, התגלתה בסופו של דבר כמבוססת היטב.

שני יוצאי דופן יש בספר הזה. הראשון הוא ניקולאי זאבּוֹלוֹצקי, החשוב שבמשוררים המיוצגים כאן. בתחילת דרכו השתייך זאבולוצקי לקבוצת “אוֹבֶּריאוּ”, אכן קבוצת משוררים אוונגרדית ולעתים חובבת אבסורד, שרבים מחבריה פנו לספרות הילדים, אשר באופן זמני היתה בטוחה יותר. אך לשיריו, המסורתיים מבחינת השימוש בתבניות, היתה עוצמה ציורית כה מהממת ‏(במובן המילולי‏), עד שמיד היה ברור: המשורר הזה לא נולד בשביל האוונגרד, ואין לו פנאי להחרבת יסודות כלשהם, מפני שהוא עסוק בבריאה.

הבריאה, היצירה, היא בהגדרה גדולה מן ההריסה. במקרה של זאבולוצקי היא מתקיימת מתוך חיבור ישיר לאותה בריאה אחת ויחידה שמשמשת מטאפורה ‏(ולא עד כדי כך רעה, כשחושבים על זה‏) לאבולוציה, לתהליך ההתבגרות של הטבע והחיים. אין זה חיבור באמצעות תיאורי טבע, כפי שעושים משוררים רבים, כי אם באמצעות ציור עז - שלא לומר, הפקת סרט פעולה של ממש - המתרחש בתוך החי והצומח: “מה משתנה הכל! מה שהיה עוף שחק/ כדף שירה כתוב כעת מונח הוא;/ היתה המחשבה אך פרח רך;/ והמזמור כבן בקר איטי הלך” ‏(“מטאמורפוזות, עמ’ 63–64‏). בתקופתו המאוחרת יותר, לאחר שחרורו מן הגולאג, עבר זאבולוצקי לסגנון מאופק יותר, אך מושלם באותה מידה, ובעל אמירה חזקה לא פחות. הצלחתו של וטר בתרגום שיריו של משורר מורכב ועצום זה היא מפליאה.

משורר יוצא דופן אחר בספר, המיוצג בשיר אחד בלבד, מוכר יותר לקהל הישראלי: זה הזמר היוצר ולדימיר ויסוצקי. במובן מסוים, ויסוצקי היצרי והצרוד, בעל טמפרמנט של כוכב רוק טראגי וחוש הומור מופלג בעת ובעונה אחת, היה הקול העצמאי המשפיע ביותר ברוסיה של שנות ה–70 - ולו בזכות יכולתו, כזמר עצמאי ובלתי ממסדי, להגיע לכל בית בקלטות משוכפלות בטייפים ביתיים. והוא אכן הגיע לכל בית במלוא עוצמתו. לכן קשה להסכים עד היום אם היה “משורר רציני” או “זמר מוכשר” בלבד. כמובן, הדיון הזה עקר מיסודו. שירים רבים מאוד מאת ויסוצקי מיטיבים לשרוד את המעבר לדפוס, אפילו ללא אותו קול צרוד יקר שמחובר אליהם. השיר “כיפות”, המייצג את ויסוצקי בקובץ, הוא שיר מופת. מה שמפליא אף יותר הוא שהיוצר החד־פעמי הזה שורד גם בתרגום, ולא רק במקרה של וטר. או שזה רק המזל המיוחד שלנו, של קוראי העברית?

אם אזכיר את שאר המשוררים באנתולוגיה בכפיפה אחת, כמובן, לא יהיה זה הוגן כלל ועיקר. דניאיל אנדרייב הרוחני ‏(שלא לומר - הרוחְני‏) אינו דומה כלל לליאוניד גובאנוב הנואש; ארסני טרקובסקי העדין, ששיריו מזכירים אחדים מסרטיו של בנו המפורסם, אנדריי ‏(לטעמי, בעיקר את “מראה” ואת “נוסטלגיה”‏), אינו דומה לפאבל ואסילייב, ששיריו נולדו מהמפגש רב הכוח בין האסתטיקה הסובייטית־הרוסית לבין ערבות קזחסטאן; קסניה נקראסובה הכמו־ילדותית אינה דומה לא לאלכסנדר קוצ’טקוב המהורהר ולא לבוריס צ’יצ’יבאבין המאופק.

גם איכות התרגומים משתנה ממבריקה ואלגנטית לחסרת אופי או שוברת שיניים, ולכל מה שביניהן. ככלל, וטר במיטבו כשהוא מתרגם אוונגרד, למשל, את הפוטוריסטים, שטיפולו המרשים בהם הוזכר כאן קודם.

למרות ההבדלים בין המשוררים ובין התרגומים יש לשבעה מן המשוררים המיוצגים בספר מכנה משותף חמקמק כלשהו, שמאפשר לי לקשור ביניהם. ייתכן שתחושה דומה של קשר הנחתה גם את המתרגם, כשבחר את המשוררים העתידים לחלוק קובץ.
המכנה המשותף החמקמק הזה הוא, לטעמי, סוג מסוים מאוד של ליריות, רבת יופי ועומק, צבועה בצבעי שלכת ואספלט רטוב ‏(או בצבעי צמחיית ערבה אסיאתית, במקרה של ואסילייב‏) ומבטאת בפואטיקה שלה מעין השלמה עם הגורל. השירה הזו, אוונגרדית או לא ‏(גם זה ויכוח עקר‏), מזכירה בכך את הטובים שבשירי המשוררים הסובייטיים ה”רשמיים”, המוכרים על ידי הממסד, בני אותו דור. איני כותבת את זה לשלילה, אלא מנסה להראות שמשוררים מחוננים בני אותו זמן ומקום, שנמצאים בצדדיה השונים של בריקדת היחס למשטר, כשהם נוגעים בעולמו הפרטי של אדם, מגיעים, בסופו של דבר, לפואטיקה משותפת. זה אך מוכיח שבטווח הארוך, המשטר הסובייטי לא הצליח לחנוק את הליריקה אפילו בקרב נאמניו.

אבל - וזה “אבל” גדול - פואטיקת ההשלמה הזו משמשת, בטווח ארוך אף יותר, רקע לאותם קולות בודדים, צרודים או שקטים, אך לעולם חד־פעמיים, עצמאיים באופן עקבי, שאינם שותפים לה. הם אינם משלימים, ובסופו של דבר הם משנים את הגורל, אמנם לא של היוצרים עצמם, אלא של שיריהם ושל קוראיהם. כאלה הם ויסוצקי וזאבולוצקי. כזה הוא יוסף ברודסקי, שאינו נוכח באנתולוגיה זו, משום שאכן אינו שייך לכאן. אני יכולה לחשוב על משוררים נוספים כאלה. איש לא ישייך אותם לאוונגרד כלשהו, כפי שאי אפשר לשייך לאוונגרד את הנוף הכל כך לא רוסי שנצפה, נניח, מגבעת מונמארטר או מהאמפייר סטייט בילדינג - אף על פי שהנופים הללו הולידו את כל האוונגרד שרק תרצו. כפי שלא ניתן לשייך לאוונגרד יער, הר, או ים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו