טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריבוי הפנים של עוזי בהר

אחרי קריאת "ימים" התפתחה בי עמידות ותחושה שמזכירה סובלנות. פתאום אפשר להבין: הסתכלות היא פעולה חריפה בתוהו שינויי העולם

תגובות

ימים, 1973–2011
עוזי בהר. הוצאת מוסד ביאליק, 111 עמ’, 62 שקלים


ריבוי הפנים שמגלה עוזי בהר בלקט השירים החדש “ימים”, הנפרש על פני חמישה עשורי כתיבה, הוא תמצית מזוקקת של שירת הלל למרחב־זמן. בהר הוא בנו של המאורע; הוא הבין: המקום נפלא מאיתנו. “חשכת ברושים בני צלם רחוק, שיבוש הזיה”. כך, במשפט אחד אפשר להציג את הבעיה, את חוסר ההתאמה הבסיסי בין מה שבנפש למה שבחוץ. כל תיעוד הוא מעורבות חריפה - כמעט בדיון; אין להתחייב על דבר קבוע בשפע הלא הגיוני של העולם הממשי. לבהר יש העדפה: ללא מפות! ברוך זה שנטרפה דעתו, שהרי הפגיעות, כותב המשורר, זהה לחיים עצמם וזו במובהק חירותם.

השורה הזו בשיר “דיוקן עם בניין” היא שיר הייקו העומד בפני עצמו. הטמפו הפשוט שבהר מנגן הוא תבנית של הנוסחה הפשוטה ביותר, המפיקה את המוסיקה העשירה ביותר. כך ברוב השירים, התיאורים מדודים בצלילותם. משקלם לרוב הוא תו אחד בודד. ההתכה אל השורה הבאה היא כבר סכום כל המצבים, פלא קטן לא פחות.

לאחר המוסיקה - אם בכלל יש טעם להמשיך ולבקש דבר אחריה, אם עדיין נוכח כוח גולמי שאינו ניזון מהאסתטי - לכל שיר יש ליבה, והיא מוקפת טבעות מתח הממשיכות ומהדהדות את מטען הגרעין הראשוני. הליבה הזו תמיד חומרית. החדווה של בהר לנוכח חומר היא כזו של אמן פלסטי או צייר. יש בו קנאות דתית למרקם, למקרה ‏(כאמרת הזן “המקרה השתוקק לקרות”‏). למעשה, הדבר מאפשר גמישות מרהיבה לקורא - כי אין גנוטיפ מובחן ליצירה.

באמצעות ערבול הזמן פותח בהר את השיר ומרווחיו לקריאה הפוכה, חצויה, נרדפת. ניתן לקרוא כמעט בכל צורה כל נקודה. אין לשכוח: המקום תמיד נגיש לנו, הקידוד זניח, בהר כותב וחוזר, המאורע עצמו הוא נס.

איך אדם שנדמה כי ישב בחדרו שנים ולעתים העז והגיע עד המרפסת מכיר את העולם כיחפן העיר? הקרום דק וזו גם המעטפת שעוד מכסה את בהר - זו השליה הראשונה ששמר. נערותו עליו, משפחתו נוכחת סמויה ברבים מן השירים, זו משפחה גדולה שייתכן אפילו כי הכותב שייך לה, מבלי להצהיר בתחילת הכתוב כי אין דבר שהזיקה שלו אינה חובקת עולם. יש רק יחסי גומלין. פתיחות גדולה.

הראי המופיע בכמה אופנים באחדים מהשירים הוא היסוד המיתולוגי היחיד שמתיר בהר בשיריו. הוא שומר נגיעה משרפים, מרכבות ואידיאות, מתוך הכרה שהמיסטיקה נטועה כבר בעצם הקיים. הנה הוא מאפשר פתח לממד הדרמטי של לחם הפנים של המערב - המיתולוגיה - רק כדי להפילה. כי בהר מתחיל ומסיים במיתולוגיה הראשונה, האני. הדמות עשויה כספית; היא אמנם ניצבת מולך כמעט ממשית, בחלקה נושמת אך בעוד רגע תזלוג ויתגלה אביך, יתגלה כלב או כוכב, יופיעו אשה פצועה, החול המותך שממנו מורכבת המראה - כל אלה הם סך כל הדמויות שהנך.

בכלל, שיריו של בהר הם סוג של נסיוב על רקע התרבות שרובה ככולה מיוסדת על הראי והמראה: המיתולוגיה. אחרי קריאת הספר התפתחה בי עמידות לשעה קלה, תחושה שמזכירה יותר סובלנות; יכולתי להתמיד ולהסתכל בעובדה, כל יחידה נראתה פשוטה, כמו בשיריו. חפצים עמדו בבהירות חלשה, בגולמיות שקטה וחריפה. הצימאון גם הוא הפך נדוש, משהו נשמט, נפקחה איזו אדישות מבורכת המחוננת בתשומת לב חדה. פתאום אפשר להבין: הסתכלות היא פעולה חריפה בתוהו שינויי העולם.

“עיקש על לא־כלום בגבי המופנה לחדר/ בפָָני הדבקוֹת בקיר”. כבר נכתב על אומללותו של מי שלא יכול לשהות בחדר אחד, ומי היום שרוע בחדרים מלבד זקננו, התינוקות והפצועים? החדר של בהר הוא מזבח. שם נעשית מלאכת הכוהן שלו, בדקדוק וטוהרה אך ללא קורטוב של חומרה, ריטואל שפוי שמציב את הכלי במרכז - עדות.
“מעבר לתריסים מפלסטיק או מעץ/ נשארו זקנים בדירות קרקע צהובות” ‏(מתוך “פרטים”‏). תמונה זו אינה של יואל הופמן. כמה השמש חזקה בשורות הללו מבלי שנכתבה המלה אפילו פעם אחת! איזו תמונת שיכונים ניצחת, בלי שמץ מהרפיון הפוליטי המרעיל של האמנים החדשים־הישנים - נושאי צלב התמיד. ציירים, גם אם חיו בחרפת רעב, היו תמיד אדוני למשוררים, כי מי יעז לערער על מלכותה של העין. אבל יש מי שזורע בכך ספק בשיריו.

ספרו של יעקב ביטון, "אינה דדה", ראה אור בהוצאת כתר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות