בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרישול מלא התשוקה של אסי דיין

בקובצי השירה "הרחבת המאבק" של דרור אלימלך ו"...אבל אהבה" של אסי דיין יש הבדלים רבים. למרות זאת, שזורים בשניהם פסימיות, הומור וגם פיכחון

24תגובות

הרחבת המאבק
דרור אלימלך. הוצאת עמדה, 146 עמ’, 69 שקל

...אבל אהבה
אסי דיין. אבן חושן, 62 עמ’, 64 שקל


דרור אלימלך מסמן לעצמו טריטוריה במלים והמלים נעשות מפה והמפה איננה הוא, היא בקושי דיוקן. מתבקש להשתמש במטאפורה זו. אחרי הכל, לספרו השמיני, הנהדר, “הרחבת המאבק”, אלימלך בחר לקרוא כשם ספר הבכורה פורץ הדרך של מישל וולבק, “הרחבת תחום המאבק”. אותה מפה־דיוקן נוצרת, בין השאר, כך: אלימלך גוזר מתוך ספר שירה של ריימונד קרבר את שירי המשורר ומשאיר בו, פיסית, רק את ההערות שכתב בעצמו בשוליהם. “אין קרבר”, הוא מסכם, “יש רק אלימלך:/ לא שתיין, לא איש משפחה, לא קשה יום/ מעט מריר/ חתרן/ חומל/ ליצן שמן, מזקין”.

“הרחבת תחום המאבק” של וולבק ביקש לגייס את ביקורת הכלכלה והתרבות מבית מרקס לבחינת היררכיית הכוח המבוססת על היחסים בין המינים, משמע העונג המיני כמדד למעמד חברתי, לחלוקת המשאבים והאושר הלא־שוויונית בחברת השפע המערבית. הוא כתב על כך מנקודת מבטו של החלש, של הגבר שמקומו בהיררכיה המינית נמוך ‏(זה שאינו זוכה לריבוי נשים, בוודאי לא לנשים היפות ביותר‏). מאחורי המיזוגניה והברק האינטלקטואלי שבניתוחו החברתי נשמע קולם של גברים המודרים לרוב מן השיח הציבורי - מכוערים, בודדים, חסרי ביטחון, עניים - ואלימלך נמנה כביכול עמם, בהיותו “ליצן שמן, מזקין”.

מיקי קרצמן

אלא שדיוקן כזה עושה עוול עם אלימלך. הוא איננו רק חלקי - הקריאה בספרו משעשעת, מרובת רבדים ורבגונית הרבה יותר - אלא גם מחמיץ את העיקר. אלימלך, גם אם הוא מריר מעט, אינו מבקש לטפס במעלה ההיררכיה. “’יש הרבה טובות הנאה בכך!’ נחמד, אבל/ אני חוזר לביתי הקטן והדחוס/ שם המוסיקה/ בודדה/ ואמיתית”. בעולם של דימויים כוזבים ותביעה לעונג, אלימלך מבקש לא רק את האמת שבבדידות, אלא גם את החופש שבהלצה, שבפרובוקציה, ש”בפתיחות החתרנית להכעיס” שהוא מייחס למוציא לאור המנוח של ספריו הקודמים, ירון גולן. במלים אחרות, אלימלך, הידוע גם כמלחין של מוסיקה בת זמננו, הוא איש אוונגרד, במובן הקלאסי־המודרניסטי של המלה. הטרגדיה שלו היא שגם האוונגרד איבד את כוחו לכוחות השוק. אם לא אומץ על ידם, אם לא היה לקלישאה, האוונגרד אינו אלא קול נוסף בין קולות אין־ספור התובעים חזקה על החדש.

“היינו מטורפים/ כצו האופנה/ ונשארנו בדיוק כאלה/ גם לאחר שנתחלפה”, מסכם אלימלך את מצבו. ואולם מה נשאר אחרי שהתחלפה האופנה? כאן בדיוק מתחיל ספרו לצבור את כוחו. הדיון של אלימלך בשדות כוח בתרבות אינו מקורי במיוחד, אבל בטריטוריה שהוא נסוג אליה, בחצרו הפנימית, הוא גם הליצן גם המלך וגם הנתין היחיד. השילוש הזה הוא המחולל את קסם שירתו. במבע מינימליסטי שמשולבים בו פאתוס וסלפסטיק, פסימיות והומור גרדומים, ריאליזם והישענות על מקורות בדויים, בטווח שבין אהרן שבתאי לרועי ‏(צ’יקי‏) ארד, אלימלך מניח על הדף תמונות נהדרות של פנים הנפש וסביבותיה. “’ברכת אלוהים/ בבדידות’ כך/ צלילי הפסנתר של ליסט/ הצלילו דרכי/ לאמת”; “נמלים לבנות־אדמדמות/ שמתפרצות מורעבות/ מתוך קרשי הרצפה/ כל שנה/ בדיוק באביב// אני מחכה להן”; “והיתה הצעקה/ שלא נפסקה/ צעקה ותהום/ וגם את זה/ גנבו לנו”; “אני אחיה/ עד שלא אהיה מסוגל/ לרוץ/ ועוד קצת”; “שוב הספקות/ הפינות האפלות/ הכינור/ הכינור שמתחת לכינור”; “הקומדיה האנושית של בלזק/ בתרגום נושן/ בשפתו של א. בן יהודה/ עדיין עומדת בתלאות הזמן./ זאת כל העברית”; “שלושה דרורים קטנטנים/ מתפלשים באבק שביל/ חצי מוצל/ בשמש צהרי קיץ/. אני רק 180 ס”מ/ מעליהם”. כמו בדידות, כמו תקווה - לאט לאט קולו מצטבר, צובט את הלב, מעורר חיוך דואב.

“הוא חי טוב, זיין טוב/ כתב טוב/ ביים טוב/ וניצל היטב את כולם ‏(כולל הקשוחים ביותר‏)/ הבן זונה הזה”. השורות האלה, שאלימלך כתב על ברטולט ברכט ‏(אחרי הציטוט החשוב יותר, “אל תפסיק לכעוס לעולם”‏), עשויות להלום גם את דמותו של אסי דיין, שבימים אלה רואה אור ספר השירה השלישי שלו, “...אבל אהבה”. מובן שהפרסונה של דיין, הקולנוען והשחקן המבריק, הפרובוקטור בעל יצר ההרס העצמי, משתלטת על הספר ומקשה את קריאתו לכשעצמו. אבל קריאה כזאת, קריאה תמימה כביכול, אינה נחוצה תמיד. “...אבל אהבה” מוסיף רובד על דמותו המצטברת, המרתקת ממילא, של הצבר הנסיך־היתום, על שנינותו ופגיעותו, גסותו להכעיס וכנותו המופלגת.

אבל בין “נערת ליווי קוראת שירה/ לגבר זר העומד מאחוריה/ ורוצה לשמוע בעירום מלא, מה זאת אהבה?” ובין “אבל עכשיו. אבל דחוף. אבל אותך/ ולא בגלל, ולא חבל, ולא אחר כך”, דיין משבץ תרגומים מפרי עטו לשירים של דילן תומס, ת”ס אליוט וגם ו”י אודן. דווקא תרגומיו אלה, למיטב שירתם ‏(“פרופרוק” לאליוט, למשל‏), מיטיבים להמחיש את אופי יצירתו: מרושלת מעט, אבל חיונית ומלאת תשוקה; משכילה ויומרנית, לעתים די, לעתים מדי.

במלים אחרות, חרף חולשות ניכרות, אלה תרגומים ושירים מושכים, מהלכי קסם, בדיוק כדיין עצמו, המסכם כאן את חייו במלים, “ואני אין לי בראשית ואין לי אחרית/ כמו צמח רב שנתי/ כמו פקעות/ כמו שמות של מקומות/ כמו הים שלא סופרים את גליו/ כמו הצלקות בהר ממול/ כמו מקומות/ כמו כל המנוגד הזה// ולא החכמתי כמו קהלת ואני יודע יותר יותר/ מה שפחות”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו