בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירה

ע. הלל למבוגרים

שירתו של ע. הלל למבוגרים באסופה המוצלחת "כל השירים" מתפעמת מיופיו של העולם, אולם אינה חדלה מלשמוע את צעדי הכיליון

2תגובות

כל השירים
ע. הלל. הוצאת הקיבוץ המאוחד/ מוסד ביאליק, 260 עמ’, 98 שקלים


ראשית, הכותרת: “כל השירים”. אפשר שהיא תובעת עלבון או מבקשת צדק. ע. הלל זכור היום בעיקר - לא רק, אבל בעיקר - כמשורר וכסופר מופלא לילדים ולהוריהם, ולא בכדי. רעננים וחכמים ופופולריים מאוד היו ונשארו “אני שואל” ‏(“מה עושים העצים? צומחים”‏) ו”בולבול למה? ככה” ו”יוסי, ילד שלי מוצלח”, וגם חרוזיהם משובבי הנפש והאנרכיסטיים במידה של ספרי “דודי שמחה”, כמובן. “כל השירים” אינו כולל אותם, אולי אף אינו צריך לכלול, אלא שהוא אפילו אינו מאזכר אותם, גם לא באחרית הדבר היפה והאוהבת מאוד של חיים גורי. עבודתו של הלל כאדריכל נוף, שתיכנן בין השאר את גן צ’רלס קלור בתל אביב, דווקא מוזכרת שם. גניו אולי אינם מתחרים במכלול יצירתו כמשורר, אבל אם שירי הילדים שלו האפילו עליה ברבות השנים, באה אסופה מקיפה ומוצלחת זו להזכיר ולתקן. ע. הלל, משורר.

“כל השירים” כאן למבוגרים, ובכלל זה שירים אחדים מן העזבון, שירים מאוחרים ושירים שהלל כתב בבית החולים, על סף מותו. בעזבון נמצא השיר “על ת.ס. אליוט ותחת השפעתו”, ובו הלל מספר, “כבן שישים ואחת שנים שבתי אל ת.ס. אליוט/ מאוחר, מאוחר מאוד”. בעבר, הוא מודה, לא קיבל או הבין את שירת המשורר הבריטי־האמריקאי. “ביקשתי להתבונן אל הבאר/ העמוקה הזאת, אך את פני שלי לא הכרתי באופל הזוהר”. כעת, כעבור 25 שנים, משהו בכל זאת קורה. “וניצבתי נעלף דממה, אך מול ההר הנישא הזה, הבאר העמוקה הזאת, והנני לגעת”. מה מדבר אליו פתאום בשירת אליוט? תפישת הזמן, האדם ושיגיונותיו, וגם הנימה הדקה, ההדוקה, המדייקת.

קריאתה של ציפור קטנה אחת - מה רחוק מכך יותר משירתו של הלל עצמו, שירת הטבע הפועם ומפעים ומתגלה ונעשה התגלות של ישות חובקת כל, אשר הדהודה בנפש עז כרגש שדתי ממנו אין, גם אם הופעתו החילונית. “ובחמישי לחודש אדר פרח עלי העולם בסערה/ ואני זוֹרַקתי אל כותרתו צלוף בבשמים השמחים/ ושמעתי את כל פרחי־האור ואת צלצולי־המים קוראים לי בשמי:/ הנה, הנה! ‏(...‏) בסיבוב כפר־סבא תקפה עלינו פריחת העולם”, נפתח שירו הזכור מכל, “בסיבוב כפר סבא”, וב”במעלה־העקרבים” הוא אף מגביר את קולו: “פתאום/ התפוצץ אל עיני אלוהים ‏(...‏) פרא מרחבים,/ אין־קץ”. הפאתוס, ההשתאות לעד, השגב - צִלם האורב דרך קבע הוא הטרגי, ההכרה של הסופי במידותיו לנוכח האין־סופי, הקינה.

ע. הלל, בן דור הפלמ”ח, שכן לכנענים, שר לרבדיהם ההיסטוריים של נופי ארץ ישראל ולתנופת ההתחדשות בה גם יחד. אי אפשר לטעות בטון המוטמע בקולו. “זאת אשר שירתם תרועות אל לב העולם/ אל הארץ הזאת שירתם!” נשמע וולט ויטמן מבעד לשורותיו. ואם ויטמן - קִדמה, בנייה, עובדי כפיים השרים במלאכתם: “אני אוהב את שחוק הפלס/ את עקשנות הפטישים/ אני אוהב לשמוע הללוית מלט!”; “הנה עמודי הטלגרף!/ והנה עמודי החשמל, מתח עליון!/ כמה פיוט ובדיחות דעת בשורותיהם! צחוק דמה של הציביליזציה!”

לא אליוט, אפוא, כי אם ויטמן. כמוהו, בשירת האני ובשירת האומה ע. הלל נתן ללבו לשיר בקול גדול. ססגוניות לשונו ומצלולה הנהדר, וגם מידה הגונה של חוש הומור, חצצו בין הפאתוס הזה ובין הדרגה הפאתטית, אבל לא בין הלל ובין תהום היגון, הממתינה למי שמבקש להמריא לגבהים. הלל, כמו רומנטיקן אירופי בן המאה ה–18 או ה–19, מבטא שגב ונמשך לתחתיות. ב”ארץ הצהריים”, ספרו הראשון, הוא כותב, “התחלתי למנות את שנותי, והנה עשרים ושתיים/ ואז זקנתי מאוד”. עד ימיו האחרונים ביטא הלל את המתח הזה, את נסיקת הרוח אל הכישוף ואת צניחתה אל חוסר הפשר שבסופיות.

אבל במישור הלאומי, והלל הרי פעל בדור שלא היה בו לא־לאומי של ממש, המוות מופיע אחרת, באובדנם של חברים, חיילים. אם רוצים, כאן נקטע החוט המקשר בין ויטמן להלל, בין אינדיבידואל באומה לפרט בלאום. בפרספקטיבה בת זמננו לא תמיד קל לקרוא את שירת הפלמ”ח של הלל: “בוואדי, בהסתר כיתת הנערים פוסעת - / חמושה - / מסע האוהבים!// עורו, עורו, עשרת רעי!/ תנו צחוקכם בעופרת, רעי!/ תנו מזמורכם באש!”
והנה הלל, מרובה הפנים, ידע גם לחתור נגד הפאתוס שלו עצמו, והיה נועז לזמנו באבלו הרך, המרטיט, על חבריו: “לא בכינו עליך/ אבל נפשותינו היו בוכות./ נפשותינו אינן אנשי צבא/ והן בוכות במות אחותן”. אפשר אפילו שאותו אבל, אותה מציאותיות הולמת, הובילה את שירתו להתמתן מעט בשנים הבאות, בשירי “נִשרה” ו”הודיה” ו”דַבְּרי” היפים, שיש בהם משאגת המדבר והרוח בצוקים, אבל גם משהו מקריאתו הקטנה של הקיכלי, ופרספקטיבה מבוגרת. בספריו האחרונים, “טרוף טורף” המרתק, “כיפה אדומה” ו”יוסף ואשת פוטיפר”, המבוססים, כמשתמע משמותיהם, על מקורות קודמים, הלל נתן ביטוי גובר והולך לחיה שבנפש, לרוע ההיסטורי ולמורכבות הפסיכולוגית המניעים אותה, כמו את היחיד.

שאלתו של הילד התם, שהיתה עמדתו השכיחה של הלל בשיריו לילדים ‏(“מה עושה אני? כלום/ אני? אני שואל, סתם אני שואל, מאוד”‏) כמו חוזרת אל שירתו למבוגרים, שבה החליפה לרוב ההתפעמות או האילמות את סימן השאלה. “ככל שמעשי נשקלים/ וככל שצעדי נמדדים/ ודעתי מצטללת עלי/ ככל שאני מזקין/ הנני מופתע והולך”, הוא כותב אז. אם כך, ובכל זאת, גם אם דעתו מכירה בספק וגדושה בו, עדיין הוא מופתע, ושיכור הפתעה, כילד, מעצם החיים, מעוצמתם, מסודם. שורותיו האחרונות, ערב מותו, הן סיכום - והכרעה: “נמלה, חרגול, זוג חוחיות/ איילה שלוחה/ עושים ואינם יודעים מה,/ אבל אני כן:/ עומד, משתאה ומהלל יה!”



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו