בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירת אמריקה הסואנת של וולט ויטמן

וולט ויטמן שר ב"הקדשות", החטיבה הפותחת את הטקסט המכונן "עלי עשב", את שירת הציבור של האומה, שיש בה מקום גם לפרט היוצא דופן

7תגובות

הקדשות
וולט ויטמן. תירגם מאנגלית: עודד פלד. הוצאת קשב לשירה, 45 עמ’, 52 שקלים

באימבאיב
רומן באימבאיב. הוצאת מעין, 144 עמ’, 20 שקלים


אם ישלים את מפעלו, המשורר והמתרגם עודד פלד יריק לעברית את “עלי עשב” במלואו ויעניק לקוראי העברית מחדש את מופת השירה של וולט ויטמן. תרגומו אולי יחליף את התרגום הוותיק, המקיף והיפה לעצמו, של שמעון הלקין, שראה אור לראשונה ב–1952. בינתיים, פלד מפיץ את פירות שקדנותו טיפין טיפין. עד כה ראו בתרגומו “שירת עצמי” והלקט “שעת חצות בהירה”, וכעת הצטרפה אליהם “הקדשות”, החטיבה הפותחת את “עלי עשב”, הצהרת הכוונות של ויטמן ואולי הטקסט המכונן של השירה האמריקאית.

כך ראוי שיהיה. “עלי עשב” הוא לווייתן של ממש, אסופה עבת כרס של שירת מרחבים אפּית, פיסית ומטאפיסית ופסיכולוגית. האינטימיות שוויטמן חש ביחס לאותם מרחבי טבע וכרך, על יושביהם, אותה אינטימיות שהוא מנסה לכונן לעתים עם קוראיו, עלולה ללכת לאיבוד במפגש עם מכלול יצירתו המכונס יחדיו. אפילו שורות הענק המפורסמות שלו, “אני שומע את אמריקה שרה, שלל מזמורים אני שומע...”, נבלעות בו מעט. אמנם ויטמן כתב שירה ההולכת בגדולות, וקנה המידה הוא חלק מהותי ממנה, ובכל זאת, דווקא קובץ צנום כמו “הקדשות” מצליח להמחיש את דופק החיים שבה: לא אנדרטה, כי אם צידה לדרך, ספר תרמיל, מושא להרהורים וזרז להתבוננות נפעמת בעולם. אחרי הכל, בצד חזון הנביא שלו, בצד ציורה של אמריקה הגדולה שלעתיד לבוא, ויטמן כותב כאן “נדמה לי לעתים שאדע אך מעט או לא כלום/ מחיי האמיתיים/ אך רמזים ספורים, כמה סימנים ואותות עקיפים קלושים ופזורים/ אבקש לשרטט כאן לשימוש עצמי”.

מכל מקום, תרגומו של פלד נהדר. קל להשתהות בו על כל שורה ולהשתאות מכוחה לכונן דמות אדם, עולם, חדש, החל בפתיחה הנודעת “אותו כשלעצמו אני שר, אדם פשוט ונבדל/ אך משמיע מלה דמוקרטית זו. המלה En Mass”, וכלה בפנייה החותמת את החטיבה, “אתה הקורא, פועם חיים גאווה ואהבה כמוני/ לכן ל המזמורים הבאים”. אותו ביטוי צרפתי, En Mass, שפירושו “ביחד” או “במקובץ”, הוא מהמפתחות להבנת הדמוקרטיה האמריקאית כפי שמהלל אותה ויטמן. האינדיבידואל כשלם וכחלק משלם המחזק אותו בנפרדותו. שוב ושוב חוזרת בשירתו אותה תנועה: “סחרחרת אמריקה הסואנת, השופעת, המורכבת/ של התקבצות והיבדלות”. בעצם, את ההתקבצות וההיבדלות הללו ויטמן שומע כשהוא שומע את אמריקה שרה: “כל אחד שר את אשר לו או לה ולא לאיש זולתם ‏(...‏) בלילה חבורת הצעירים/ חסונים, מאירי פנים/ שרים בפיות פעורים את שיריהם הערבים, המשולהבים”.

מתוך סרט על ויטמן בערוץ הביוגרפיה

הן בפניותיו המרגשות לאדם כאדם, להלך, לחקלאי ולאיש העיר, שכולם לו אחים ובני שיח, והן בהתפרצויות הפאתוס שלו כחוזה ומנהיג של עידן מטאפיסי חדש, ויטמן שר את שירת העצמי מתוך אמונה בטיב הפרט ובאומה הדמוקרטית המיטיבה עמו. ובכל זאת, בשורות אחרות ב”הקדשות”, מפורסמות פחות, הוא טורח להתריע מפני הסכנה שבהתקבצות לאגודה אחת, פאשס באיטלקית ‏(אגד זמורות, שעל שמו נקרא הפאשיזם עצמו‏). בחברה המתיימרת ללכת בדרכי הדמוקרטיה האמריקאית ולהתהדר בערכיה, ראוי להבליט אותן שוב ושוב: “התנגד הרבה, ציית מעט/ התרתָ ציות עיוור, התרתָ שיעבוד מוחלט/ התרתָ שיעבוד מוחלט, ושום אומה, מדינה או עיר עלי אדמות, לא/ תשיב עוד לעולם את חירותה לעצמה”.

בהקשר זה מעניין לקרוא ב”באימבאיב”, ספר ההנצחה שהוציאו חברי קבוצת “מעין” לאמן ולמשורר רומן באימבאיב, שחרת על דגלו את האי־ציות, הבוז למסוכמות והחירות האישית, ומת לפני כשנה, בן 55 במותו. באימבאיב, שלא החזיק בחשבון בנק, עובדה המוזכרת שוב ושוב בספר, אהב לבוז לכסף ולערכים הבורגניים המתגלמים הן בחיי עבודה ומשפחה והן באמנות הממוסדת לסוגיה.

בלשונו הפרטית, ששולבו בה גסות ילדותית להכעיס, השכלה רחבה ואידאלוגיה אנטי־אידאולוגית ברוח דאדאיסטית, הוא שם כביכול הכל לאין: “דראכמה!/ יא פזוס בני שילנג/ שקו לי בגולדן./ מישהו חירבן כאן/ אבל דרכתי אני”; “קאנט - שמאנט/ הגל - שמעגל/ פיכטה - שמיכטה/ שופנהאואר - כוס אמו/ ברחוב מלא בנות/ כולם זונות”; “אריכלוכוס - איזה גבר, איזה כלי!/ לליקאמבס את היאמבוס הוא הכניס/ יום ולילה התעלל בו במלים/ ובבוקר תקע לו מסמרים”.

כמובן, בהתעקשות להשמיד במלים את הכלכלה, החברה והאמנויות אפשר לראות תמונת תשליל להערכה שרחש באימבאיב לכל אלה ‏(קורעים מצחוק, למשל, המכתבים המודעים לעצמם שכתב לשרי ממשלה בבקשה לתמוך באמנותו‏), ובמידה רבה, יותר מחירות יש בדבריו פחד משיעבוד ‏(לא במקרה נשמעים בשירתו הדים לשירה הרוסית שלפני העידן הסובייטי ואחריו‏). כך, מלמדים מאוד דבריו על האמנות העכשווית, שהיא בעיניו “ערימה של חרא טהור”, ועם זאת, אם “יתחילו לעשות פה אמנות שמימית שסוגדת ליופי הנשגב, אז אני אחזור לחרא ואטען שהוא נפלא”. במלים אחרות, באימבאיב הוא ניהיליסט עקרוני. החרא שגודש את כתיבתו מצליח לבטא את העיקרון הזה, שלפעמים הוא חסר ערך ולפעמים, אכן, נשגב, גם אם באימבאיב, אם לחזור לוולט ויטמן, ידע יותר את קסם ההיבדלות ופחות את חוכמת ההתקבצות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו