בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יונה וולך ארוזה בנייר מרשרש

לא היתה משוררת מאגית כמותה בשירה העברית. הקסם הזה מסתתר בספר "זאת היונה" ובסרט הנלווה אליו, ובכל זאת מהדהד בהם קולה המופלא של וולך

33תגובות

זאת היונה. יונה וולך: השירים. המחברות הגנוזות. הראיון

עורכים: הלית ישורון, יאיר קדר. הוצאת מודן, 214 עמ', 138 שקלים. בתוספת הסרט “7 הסלילים של יונה וולך” (בימאי: יאיר קדר)

מקריאה באלבום "זאת היונה" ומצפייה בסרט "7 הסלילים של יונה וולך" עולות וצפות שורות שכתבו משוררים גדולים על יונה וולך לאחר מותה (שורות שאינן מופיעות בספר או בסרט) -

אבות ישורון שכתב:

"יוֹנָה ווֹלָך. הָאֲנָשִים הֵבִיא אֶת יוֹנָה ווֹלָך אֶל הָאֲתָר".

ודליה רביקוביץ שכתבה:

"כָּל הָאֲנָשִים אָהֲבוּ אֶת יוֹנָה,

הָאֲנָשִים בַּחֶדֶר אָהֲבוּ אֶת יוֹנָה,

וְעִם שֶהַשִּיחָה נָסַבָּה עַל סִפְרוּת,

אָמְרוּ, זֹאת יוֹנָה זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה,

וְזִכְרוֹנָהּ שֶל יוֹנָה הָלַךְ וְהִתְמַעֵט

כִּי אוּלַי לֹא אָהַבְנוּ אוֹתָהּ בֶּאֱמֶת".

סרטו של יאיר קדר הולך ומסתלסל סליל סליל מתוך סלילי הקלטת הראיון שקיימה הלית ישורון עם יונה וולך זמן קצר לפני מותה, ב-1985, כששכבה על ערש דווי בבית החולים תל השומר.

בראיון המרתק ורב העוצמה הזה אמרה יונה וולך גם: "דבר ראשון שנאתי את השירה והספרות העברית. זה נראה לי רמאות אחת גדולה. אהבתי את בודלר ואת וולט ויטמן. נראה לי שהשירה העברית מחטיאה את העיקר. גם בגלל שהסתירו מאיתנו הכל. לא דיברו איתנו על ברנר, לא דיברו איתנו על סבל. דיברו איתנו על ביאליק שמן ומדושן עונג שכל האומה מעריצה אותו, אבל לא דיברו איתנו על שיגעון. הכל היה מדושן, הכל היה לאומי. איפה יכולתי למצוא את זה בכלל. שנאתי את שלונסקי ואת אלתרמן ואת כל השירה".

יונה וולך, שבשירתה לא היה שום דבר מדושן ושום דבר לאומי. היא הפציעה בשמי השירה העברית באמצע שנות ה-60 של המאה שעברה, עם דמויות ברואות מצבי תודעה כאגלי זעה קרה או דמדומי חלום-ערוּת – ססיליה שעברה לה בחלקות הוורודות, דולפת פעמונים כחולים. וסבסטיאן -

"שֶלֹּא הָיָה וְלֹא נִבְרָא

גַּם לֹא צוּרָה

סֶבָּאסְטְיַאן זֶה

מַחֲלָה עֲנֻגָּה בְּחֹם

וּמְרַחֶמֶת".

מתוך הספר “זאת היונה”, מארכיון עזה צבי

אני עומדת מול האלבום הזה והסרט המצורף אליו – "7 הסלילים של יונה וולך" - וחשה שידי קופאות. את שיריה של יונה וולך הכרתי זמן קצר לאחר מותה. הייתי בת 13, ולא ידעתי אם היא חיה או מתה. בעיתון שנפל לידי נתקלתי בשירהּ "יונתן", שנדפס שם בתוך מאמר כלשהו, והשיר הזה בא אלי והתנפץ בקרבי בדיוק כשהייתי זקוקה לו יותר מכל. מאז ועד היום אני חשה איך מהדהד השיר הזה בקרבי בדיוק גלדיולי חד, ושום שיר אחר לא הצליח מעולם לגבור על מדויקותו הראשונית.

אחר כך חיפשתי את ספריה. מצאתי רק את ספריה המאוחרים יותר – "צורות" ו"מופע" - ונאחזתי בהם כבמגן פיסי ממש. מאוחר יותר, כשמצאתי סוף־סוף בספרייה את ספרה "דברים", גמעתי וגמעתי את השירים שהתפוצצו בי כמפצי דיוק מרגשים מאין כמותם. בנעורי קראתי וקראתי את שיריה, בעודי מתמזגת עמה התמזגות מוחלטת וחשה שהיא מגנה עלי. האם אפשר לקרוא את שיריה של יונה וולך מבלי להתמזג עמה? מה קורה למי שנפגש עם שיריה לראשונה בגיל 30 או 40? אינני יודעת. שנים חלפו, ואני הלכתי והתרחקתי מבלי משים. משוררים אהובים אחרים, ובעיקר משוררות, חלפו בי ונטבעו בי. יונה וולך נותרה בי כהר געש רדום.

קשה לי לכתוב על האלבום החגיגי "זאת היונה" ועל הסרט המצורף אליו בדיסק. הספר יפה למראה, אוהד ומכבד. תצלומי דיוקן יפים ומרתקים של יונה וולך, המופיעים גם בסרט, משובצים בו בינות למבחר משיריה (חבל שנשמטו ממנו רבים משיריה היפים ביותר) ולרשימות על אודותיה. רשימותיה היפות וצובטות הלב של עזה צבי, למשל. ובכל זאת מעורר בי הספר תחושת אי־נוחות. כאילו קיים חוסר התאמה בין יונה וולך עצמה ושיריה לבין הספר הזה, העשוי חטיבות־חטיבות מהודרות, העשוי כמתנה לחגים שבורגנים ישמחו אולי לתת אלה לאלה (ואולי טוב שישמחו וייתנו). "זאת היונה" היא יונה וולך באריזה חגיגית ומהודרת, כמעט כאילו היתה זו יונה וולך ארוזה בנייר מרשרש.

מתוך “7 הסלילים של יונה וולך” (בימאי: יאיר קדר)

מעולם כנראה לא היתה משוררת מאגית כמותה בשירה העברית. משוררת הנותנת למלים לעשות בה, משום שמאז היתה ילדה קטנה שמעה את קולו של אלוהים. בראיון סיפרה: "הייתי שומעת אותו מגיל קטן. הייתי אוהבת אותו נורא. משהייתי ילדה קטנה, הוא היה קורא לי. פעם בגינה, הייתי ילדה קטנה הולכת מתוך שינה, ראיתי ענן ערפל שנבלעתי לתוכו, ואחר כך חזרתי הביתה. וכל השנים היה קול מתוך שינה שהיה קורא לי יונה, יונה, יונה".

בסוף רשימתה "יונתה", המופיעה בספר לאחר שירה הגדול של יונה וולך "יונתן", כותבת הלית ישורון: "כיום, אילו יכולנו, מה היינו אומרים לה? היינו אומרים לה: יונה, באמת, תסלחי לנו, לא תיארנו לעצמנו שהיית כזאת".

באותה רשימה, בפיסקה הקודמת, מעמידה הלית ישורון את דליה רביקוביץ, מבלי להזכירה בשמה, כעין היפוכה של יונה וולך: "יונה לא ידעה חמדה מימיה [...] היא לא היתה שונרה, היא לא ידעה מה זה וניל. גם לא ביקשה וניל". ואילו דליה רביקוביץ, בשירה "סוף סוף אני מדברת", כתבה ליונה וולך לאחר מותה:

"וְאוֹמְרִים עָלַיִךְ דְּבָרִים בְּחֹסֶר טִבְעִיּוּת

הֲמוֹן יוֹרְשִים שֶהוֹתַרְתְּ אַחֲרַיִךְ

וְנָתַתְּ לָהֶם רְשוּת

וְלֹא נָתַתְּ לָהֶם אַחְרָיוּת".

פרק חשוב בספר הזה מוקדש לשירים ולסיפור אגדה שכתבה יונה וולך בשנותיה האחרונות ועד עתה לא ראו אור.

סיפור האגדה "לשון", מעין שירה בפרוזה, הפותח את הפרק – מופלא ומכשף. מראה דפי יומנה של יונה וולך ובהם שיריה ורשימותיה, שהמוות ופחד המוות מהדהדים בהם ונודפים מהם, בכתב ידה – מרגש מאוד. לאורך כל שיריה של יונה וולך נותר קולה – אותו הקול.

בהתחלה נדמה היה שההחלטה לבסס את הסרט כולו על ראיון יחיד - הראיון החשוב שערכה הלית ישורון עם יונה וולך על ערש דווי - מצמצמת ומגבילה אותו מראש, אבל בדיעבד היא מתגלה כהחלטה מבריקה. כך ניתנת ליונה וולך אפשרות לדבר במלותיה ובקולה (וברור מראש שהסרט איננו יכול להכיל את כל חייה ואת כל שירתה). שיבוצם של אחדים מהאנשים המדברים על אודותיה בסרט נראה לי בעייתי, וחלק מהדברים הנאמרים שם נראים ונשמעים צורמים.

לעומתם אומר מאיר ויזלטיר, לקראת סוף הסרט: "התרבות התקשורתית הישראלית לא כל כך יודעת מה לעשות עם סופרים ומשוררים. אבל עם מוות של סופרים ומשוררים הם יודעים, זה מעניין. בעיקר אם מתים צעירים". דומה שגם הסרט הזה עצמו יודע יותר מכל מה לעשות במותה.

ככל שהולך הסרט ומתקדם, ככל שהולך וקרב מותה של יונה וולך, גוברת עוצמתו של הסרט, וסופו מרגש מאוד וקורע לב. יונה וולך נראית נוסעת במונית אל עבר מותה, הולכת ומתקרבת לאורך מסדרון בית החולים. את התמונות האחרונות, המטושטשות, מימיה האחרונים בבית החולים, שבהן היא שוכבת שם, נידונה למוות, נתונה לחסדי האחיות הרחמניות (שלהן כתבה בלט מטורף, כפי שהעידה בהומור ברשימותיה האחרונות) אי אפשר לראות אלא בלב מעוך ומבעד לדוק של דמעות. התמונות האלה הולכות ומתנפצות בדיוק חד וצורב אל תוך שירה המאוחר של יונה וולך "שיר" - בוודאי אחד השירים המופלאים ביותר שכתבה אי־פעם ואחד המופלאים שנכתבו אי־פעם בשירה העברית – הנקרא בקולה:

"בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים

אַיָּלָה שוֹתָה מַיִם

מַה לִי וְלָהּ

אֶלָּא צוּקֵי לִבִּי

אֶלָּא מַעְיָן חַיַּי

אֶלָּא נִסְתָּר

אַיָּלָה

מַה לִי וְלָהּ

אֶלָּא אַהֲבָתִי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו