מת המשורר חתן פרס ישראל אריה סיון

סיון, ממשוררי דור המדינה וממייסדי החבורה הספרותית פורצת־הדרך "לקראת", היה בן 86 במותו. בראיון שערך איתו בשעתו בנו, עורך "הארץ" אלוף בן, סיפר על מעמדו כ"משורר למשוררים" ועל דאגתו מהדרך שבה צועדת ישראל

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

המשורר חתן פרס ישראל, אריה סיון, מת היום (שישי) בגיל 86. בן דור המדינה, הוא היה חלק מחבורת המשוררים "לקראת", חברם ושותפם לדרך של נתן זך ומשה דור, מחברם של 15 ספרי שירה, מורה ומחנך.

סיון נולד בתל אביב, ברחוב דיזנגוף, לא רחוק מקפה "בתיה", בשנת 1929, בשם אריה בומשטיין. הוא למד בגימנסיה "שלווה" והמשוררת לאה גולדברג היתה מורתו. לאחר לימודיו התגייס לפלמ"ח ולחם במלחמת השחרור. בשנת 1948 התפרסם שירו הראשון, "מסע לילי", בעיתון "דבר". זו היתה התחלה של שנות יצירה ארוכות שמיצבו אותו כקול מובהק של דורו, המזוהה במיוחד עם עיר הולדתו ועם הארץ שקמה.

ב–1950 היה ממייסדי חבורת המשוררים "לקראת", שפרסמה כתב־עת וספרים ובישרה קול חדש בשירה, אשר ערער על התפיסה הקולקטיבית שרווחה אז בספרות והדגיש את חיוניותו של היחיד. שלוש שנים אחר כך פרסם ספר שירה ראשון במשותף עם זך ודור. באותה שנה גם סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוגים לספרות ולשון, ושנתיים אחר כך החל לעבוד כמורה לספרות. ספר שיריו העצמאי הראשון, "שירי שריון", התפרסם ב–1963. לאחר פרישתו מהוראה בתום 35 שנים, פרסם את הרומן הבלשי "אדוניס" (1992). ב–2009 ראה אור ספר השירה ה–15 שלו, "על ים ועל חול". סיון גם תרגם כמה ספרים, בהם "אוליבר טוויסט" ו"מועדון הפיקוויקים" של צ'רלס דיקנס.

אריה סיוןצילום: דן קינן

במהלך השנים זכה סיון בפרס ברנר לשירה ובפרס ביאליק לשירה, ובשנת 2010 זכה בפרס ישראל. בנימוקיהם, הגדירו אותו השופטים כ"אחד האבות המייסדים של השירה הישראלית" והוסיפו כי "שירתו מקדשת את ערכי החיים, ומנסה לפרש פרשות מן ההיסטוריה הציונית כאילו חווה אותן המשורר וחזה אותן מבשרו (...) זוהי שירה מתלבטת, המיטיבה להביע את הסבל ואת הטרגיות שבחיים באין שלום". השופטים ציינו גם את יצירתו המאוחרת, המרבה לעסוק בתהליכי ההזדקנות ובגזר הדין האחד המצפה לאדם וציינו כי "שיריו אינם ניהליסטיים או מרירים, כי אם מכירים את משמעות החיים ומקבלים את הדין בהבנה ובחוכמה".

לקראת קבלת הפרס ראיין את סיון בנו, עורך "הארץ" אלוף בן. הם שוחחו על מעמדו של האב כ"משורר למשוררים", מה שיצר תחושה מסוימת של חוסר־הכרה ציבורית, ועל הטמפרמנט המסוגר שלו שתרם לכך. סיון סיפר כיצד מתגלגל בו הצורך לכתוב שיר והגדיר שיר טוב כבעל כמה ממדים שבו "אתה, הקורא, מוצא שכבה ראשונה, שנייה, שלישית. לא בטוח שהמשורר התכוון לזה. זו העבודה של הקורא, אם הוא נפתח לשיר". את השיחה סיכמו בתחושת האכזבה והדאגה שחש סיון מהדרך שבה צועדת ישראל. הציפייה מישראל, אמר, היתה שהיא תהיה מדינה לדוגמה, ולנוכח המציאות העכשווית "לבי מתמלא מחשבות קודרות".

סיון הותיר שני בנים, חיים ואלוף, וארבעה נכדים. הוא יובא למנוחות ביום ראשון (21.6) ב–15:00 בבית העלמין הישן ברמת השרון (רח' הנצח 25).

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ