שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כך הומרוס מעניק לנו פרספקטיבה חדשה על המלחמה

בדמותו של תרסיטס השמיע לנו הומרוס את קולו המושתק של החייל, המטיל ספק באתוס של ההרואיות. עם הופעת ה"איליאדה" בתרגומו של אהרן שבתאי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדה באר

איליאדה, מאת הומרוס, תירגם מיוונית אהרן שבתאי, הוצאת שוקן, 2016, 598 עמודים

האיליאדה מתארת עולם שיש בו פתיחות יוצאת דופן לרגשות וגילויי רגש. בניגוד בולט אל המסורת האפלטונית הרואה בגילויי רגש משהו המערער את מידות הגבורה הנדרשות מן הגבר — כאן אין כל סתירה בין השניים. גדולי הגיבורים היווניים מתגלים כשהם ממררים בבכי בנסיבות שונות. האיליאדה, בניגוד לטאבו המערבי על הבכי, מעצבת את הבכי הן כפרקטיקה והן כמשאת נפש, ואת הדוגמה המובהקת ביותר לכך מוצאים בדמותו של תרסיטס.

מי היה תרסיטס? האירוע שקדם לסצינה הנודעת עם תרסיטס היה כינוס המפקדים הבכירים שבו מסר להם אגממנון כי החליט לצאת לקרב המכריע וברצונו לנסות קודם את הצבא כשיציע לחיילים לשוב הביתה, ואם החיילים ירצו לעזוב את טרויה על המפקדים לעצור בעדם. תרסיטס היה הלוחם שהעז ויצא כנגד הרמטכ"ל אגממנון. הוא השמיע את קולם של החיילים השתוקים שביקשו לחזור הביתה מהמלחמה. כל החיילים שנכנסו ברעש והמולה לאספה כבר השתתקו. היחיד שעדיין המשיך לריב ריב קולני ודיבר בלשונו שלוחת הרסן היה תרסיטס: "רק תרסיטס המפטפט ללא סיג צרח עוד". והומרוס מאפיין אותו במלים הבאות: "הוא שהיה מנוסה במלים חצופות להפריע".

כלומר, המאפיין הראשון והחשוב שהומרוס מדגיש בדמותו של תרסיטס הוא אי־סדר, "אקוסמוס" ביוונית. בזירה ההומרית, המושג "קוסמוס" מבטא סידור פלוגות בצורת משולש, שהוא חלק מההתארגנות הצבאית. הסידור שייך למשפחת היפה. באיליאדה מוצאים בהרבה מאוד מקומות את המושג קוסמוס במשמעות של הסדר היפה.

ציור של ניקולא פוסן, אכילס מקבל את שליחיו של אגממנון.
ניקולא פוסן, אכילס מקבל את שליחיו של אגממנון. דעת השליטים החזקים

לעומת ה"קוסמוס", המושג "אקוסמוס" מייצג את הלא־יפה, את חוסר היופי, התוהו ובוהו וחוסר הסדר. מה הוא דיבור ללא רסן? דיבור ללא יופי? מה פשר האמירה שהגיבור הוא חסר "קוסמוס"? פירוש הדבר שהדיבור שלו הוא אקססיבי, זורם, פורץ מגבולותיו, שצף של דיבור הנמשל על ידי רגשות.

נשאלת השאלה מדוע הומרוס מכניס את התיאור הזה של תרסיטס. האם שירתו בנקודה זו מכירה בצורך לבטא את אי הסדר? האם תרסיטס משקף את הרגישות של הומרוס לסוגי אפשרויות שהאפוס עצמו מוצא בתוכו, ובייחוד לאפשרות של "אקוסמוס"? נראה לי שדווקא בדבריו הלא מסודרים של תרסיטס, דווקא כשאין סדר, הדברים נחשפים ונראים.

כלומר, תרסיטס יוצר את האי־סדר בדבריו בכוונה תחילה, כמרד במנהיגים. בעוד ששירתו של הומרוס מתארת בדרך כלל אידיאלים גבריים הכוללים את תפישת הסדר והיפה, בסצינה זו החשוב אינו הסדר אלא דווקא האי־סדר. ואמנם תרסיטס נהפך לדוגמה המפורסמת הראשונה של דמות קומית וסאטירית המסוגלת להתגרות במלכים ולפלוט בגסות ובלי טעם כל דבר שחשב שיצחיק את הארגיאים. הוא סמלו התמציתי של הטרחן, הלגלגן, הנרגן, המחרחר ריב, המורד ולא מציית לכללים. ייחודו הוא בכך שחרג מהנורמות המקובלות ובצווחותיו נתן דרור לביטוי עצמי ואוטונומי, והעז להתנגד לסמכות המוסדית, לשליט, לאגממנון מצביא הצבא. הוא זה שנתן קול לחיילים הפשוטים נעדרי הפנים, הלא נראים.

באיליאדה מופיע תרסטיס ללא ייחוס אבות וללא רקע משפחתי. הוא פשוט מוצג בשמו ובפטפטנותו. נוסף על כך, דמותו כפטפטן מקושרת במפורש לגופניות שלו. הומרוס מספר שהנאום של תרסיטס רומז על נוכחות הקול שלו: הוא גבר קולני בתוך אסיפת גברים המתנכרת לו, מקלל בצורה בוטה ומחרף באלימות, ואי־אפשר לדמיין את הקול שלו בלי ממשות הגוף שלו. האפיתט שלו הוא "תרסיטס המכוער", החולש על גורלו המרדני הנבדל מהשאר. חוש הביקורת שלו מתגמד אל מול כיעורו, שאף הוא סיבת שנאתם של רבים אליו. ולכן הומרוס מתאר את מראהו החיצוני בפרטים:

עטיפת הספר "איליאדה"

"הוא היה המכוער מכל איש שהגיע לאיליוס,
גורר את רגליו, חגר באחת, שתי הכתפיים
כחטוטרת על החזה, ומלמעלה צומח
ראש מחודד עוטה פלומת שיער מדוללת".

אין בתרסיטס שום יופי, הוא התגלמות הכיעור. כיעורו בלתי מצוי והוא מרתיע ומושך כאחד. כיעורו מבדיל אותו מהאחרים ומעורר את צחוקם ולעגם, וגם דבריו הבוטים מבליטים את נוכחותו המכוערת. במראהו החיצוני הוא שונה מאוד משאר הגיבורים יפי הגוף והנפש ומשאר בני האדם. הומרוס משקף בתיאורו את התפישה שהמכוער הוא רע והיפה הוא טוב. הכיעור שלו מוצג כמעט כלא־אנושי, כחייתי ואף כמפלצתי.

מה הופך אותו למכוער? נשים לב למלים הרלוונטיות המתארות אותו: הוא מביש ולא מכובד, מטיל חרפה על הלוחמים ובזוי בקרב כל הגיבורים, הוא היפוכו של אידיאל הגיבור ההומרי, אנטיתיזה לאכילס, גיבורה המרכזי של האיליאדה.

כך מבודד הומרוס את תרסיטס למען המטרה הדרמטית של הסצינה: מתיחת ביקורת על המלחמה. הסצינה מציגה את תרסיטס כאויבו של אכילס, המייצג את האתוס של הגיבור. ואמנם הוא שנוא הן על ידי אודיסיאוס והן על ידי אכילס בשל ביקורתו עליהם:

"אותו בייחוד שנאו אכילס ואודיסיאוס
שעם שניהם התקוטט".

תרסיטס בוכה את מלותיו בקול ומבטא פרץ רגשות עז ונסער. הוא בוכה את בכי החיילים המורדים המבקשים לשוב הביתה. כפוליטיקאי מיומן הוא תוקף בחריפות את אגממנון:

"רכרוכיים, התביישו, אכאיות, לא אכאים
בואו נפליג בחזרה בספינות, נשאירו כאן
בטרויה שייהנה מפרסיו, וילמד לדעת
אם גם אנחנו שווים משהו ומסייעים לו".

תרסיטס, המבטא תפישה המנוגדת להשקפת הטקסט של הומרוס, יוצא בנאום חתרני ופרובוקטיבי. הוא מתעמת עם הסמכות השלטונית ודבריו נוטים לכיוון הסנסציוני והמנאץ. אגממנון שומע מפיו דברי לעג עוקצניים:

"או שעדיין תרצה עוד זהב שאחד הטריונים
מאלפי הסוסים יביא מתוך איליוס ככפר
לבנו השבוי, שכבלתי אני או אחד האכאים?
או אולי נערה שתשכב אתה, תטעם עונג,
ותחזיק כרכושך בנפרד? אין זה בצדק
שכמצביא תוליך לפגעים את בני האכאים".

נאומו של תרסיטס בעל העוצמה הרגשית ממוקם בתוך הכאב שלו ומתוכו הוא פורץ. המלים שלו נוטפות מפיו כדמעות הנוטפות מעיניו. זוהי נקודה חשובה המאגדת את הבכי כהיגד שמופיע עם הנאום ולאחריו, כאשר אודיסיאוס מפליא באומלל את מכותיו.

אודיסיאוס מצליף בתרסיטס משום שהטיל ספק באגממנון. אגממנון נתן לחיילים את האפשרות להחליט אם להישאר ולהילחם או לשוב הביתה, והחיילים בחרו באפשרות השנייה. ייתכן שעד לרגע שבו התיר אגממנון לחיילים לבחור, תרסיטס נשא בעול המלחמה ואף הרגיש שהיא שלו, גם אם בלית ברירה. אך ברגע מסוים, אחרי טעימה של חופש הרצון, החייל תרסיטס פגש משהו שאין לו שום מובן, שום משמעות. דבר שיכול היה לנבוע מהתבוננות שבזוועה, בטירוף הרצחני, באובדן חבר, בחלוקת שלל לא מידתית. חוסר המובן שבמלחמה הופיע מבחינתו וגרם לאיווי לחזור הביתה.

בהופעת תרסיטס באיליאדה כמי שמתאר את התנהגותו של אגממנון במלחמה, מעניק הומרוס לקורא פרספקטיבה חדשה על המלחמה דרך דמות השונה. זו פרספקטיבה אישית לגמרי. דבריו של תרסיטס לא כוללים ייצוג אובייקטיבי של מצב נתון. זהו ייצוג של מלחמה שמשמעותו נוגעת לו עצמו כחייל. האם המלחמה עדיין אפשרית בכלל? כך הוא אומר:

"אין זה בצדק
שכמצביא תוליך לפגעים את בני האכאים.
וממשיך
בואו נפליג בחזרה בספינות, נשאירו כאן
בטרויה שייהנה מפרסיו"

כלומר: האם אני כחייל רלוונטי? האם אוכל להתקיים מהלחימה שלי? ממקצועי כלוחם?

הדברים שאומר תרסיטס זועקים מתוכו. צעקתו לא זכתה להכרה, היא נתקלה רק בדממה משתיקה ומשתקת ולפיכך היא נתפשת כקולו של אף אחד הבא משום מקום. למלים שלו אין אפקטיביות, כי מלים ללא סדר הן חסרות אפקט. תרסיטס חסר אונים. אודיסיאוס משפיל ומקטין אותו ומציג אותו ככלי ריק. גם הוא, כמחבר, מכנה אותו פטפטן ומכה אותו בשרביטו עד זוב דם.

"אך מיד אודיסיאוס האלוהי נגש אל תרסיטס
הזעים את מבטו, דיבר בקשיחות ונזף בו:
'תרסיטס דברן, אמנם קולך ערב לאוזניים,
אך שתוק, ואל תנסה לבדך לריב עם מלכים.
שמע את דברי שאמר, אין איש גרוע כמוך
בין אלה אשר יצאו לאיליוס עם בני אטראוס. ...[...]
אם שוב אמצא שאתה משתטה כמו הרגע [...]
אשלח את ידי ואסיר את בגדיך,
את המעיל, ומעל מבושיך את הכתונת
אגרש אותך במכות מבישות מן העצרת
ואל הספינות המהירות תלך מוכה וצורח'.
כך אמר, והיכה בשרביט בכתפיו ובעורף,
וזה השתוחח, דמעה עגולה הזיל מהעין,
תחת שרביט הזהב צמחה חבורה מדממת
על גבו, והוא התיישב במקומו חדור פחד,
דואב ומחה את דמעותיו במבט חסר ישע.
והם, אם כי היו נבוכים, בסיפוק לעגו לו".

אודיסיאוס אינו מעוניין לשמוע את הרגשות האינטנסיביים של תרסיטס. הוא דוחק ומעלים אותו בחזרה למקומו, לשוליים. נאומו של תרסיטס התמוסס בדמעות. דמעות הכאב הזולגות מעיניו מיד אחרי הנאום משתלבות באופן אימננטי בטקסט הכואב שנקטע על ידי אודיסיאוס, ומשום כך את נאומו של תרסיטס ואת הבכי שלו חייבים לקרוא ביחד. אנו רואים שהמלים שלו קשורות לבכי, מלותיו ובכיו שזורים ואחוזים זה בזה. הומרוס מסביר לנו שהסיבה לבכיו של תרסיטס מקורה בכאב הגופני ממכותיו של אודיסאוס. הכאב הוא המהות, התמצית של התמצית, סביב הלוז של הכאב נרקמים הסיפורים, שהרי בחיים הסיפורים עוטפים את המהויות.

אודיסיאוס הרחיק את תרסיטס. הקהל שמח שאודיסאוס נהג בו בקשיחות. הוא צחק עליו ובייש אותו. זו תמונה המגחיכה אותו ומעניקה מבט קומי וסאטירי על דמותו. הנלעג לעולם לא יקום לתחייה: את תרסיטס הנרעש, שסבלו וכאבו ממלאים את חללה של האפיזודה, אנו רואים בפעם האחרונה. פניו המרוחות מבכי גורמות לצחוק של הנאה בקרב החיילים. אך למרות העוינות והחשדנות של שומרי המוסר הרשמיים של החברה ההרואית, של הגיבורים גדולי הנפש, האפיזודה של תרסיטס עומדת לאורך השנים הארוכות שלה כסמן דרך, כזרקור המאיר את כיוונה של הדרך "הנכונה" בשאלה הקיומית והמורכבת בחברת הגיבורים: מה הם גבולות העמידה של דעת הנשלטים, המיעוט, כמו זה שמייצג תרסיטס, אל מול דעת השליטים החזקים.

כדרכה של הסיפורת העממית בכלל, המיתוס מקצין עמדות, ניגודים חדים המייצגים, כל אחד בדרכו, מציאות שהיא מורכבת וסבוכה יותר.

ללא תרסיטס היינו חווים את המיתוס ההרואי כמציג עמדה מפתיעה באחידותה, עמדה שדרשה לשמור על זהות הגיבור ההרואי בכל תנאי, כמעט ללא התחשבות בנסיבות. והנה, באמצעות עמדתו של תרסטיס הרחוקה מרחק רב מדעת השליטים, אנו נחשפים לחוסר האחידות ששרר בחברה ההרואית. באיליאדה אנו מוצאים מעט מאוד דברים מתוחכמים ושנונים יותר מדבריו של תרסיטס.

ההשלכות וההשתמעויות האקטואליות שיש לפרשנות זו של המיתוס עתיק היומין על מציאות זמננו, ובעיקר על היחסים בין שני טיפוסי הלוחמים הישראלים ההולך ומתגבש כאן בישראל, הן נושא לדיון אחר.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ