טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה מיוחד כל כך בשירה של שגיא אלנקווה?

"מחלת־ים של להיות עצמי" מוכיח שאלנקווה הוא אחד המשוררים הישראלים המעניינים ביותר בשנים האחרונות, ובוודאי הפילוסופי שבהם

תגובות

מחלת־ים של להיות עצמי
שגיא אלנקווה. הבה לאור, 80 עמודים, 49 שקלים

אנחנו חיים בעולם של הפרזה, עולם של תהודה עצמית וירטואלית ומוגברת. אבל ספרו החדש של שגיא אלנקווה, "מחלת־ים של להיות עצמי", הוא לא פחות מאירוע מרעיש בכל סיסמוגרף של שירה. יש מי שבסרקזם כלשהו יכנה אותו המשורר הטוב יותר שגר בחדרה. אבל זו בדיחה לא טובה וגם לא הוגנת, מכיוון שאלנקווה הוא אחד המשוררים הישראלים המעניינים ביותר של 30 השנים האחרונות. הוא בוודאי המשונה והמובחן מכולם בעשור הנוכחי (יש לומר גם שבמקרה של השירה משונוּת ונידחוּת מהוות דווקא ערך חיובי, שלא כמו בשדה הפוליטי, שם הדומוּת והמרכזיות הן בחזקת מטבע עובר לסוחר).

נכון, בשביל לבסס אמירה שכזו, לכאורה, צריך אדם להיות מצוי בכל שנכתב ונדפס בעשורים האחרונים, וזה אינו המקרה במקרה שלי. אבל, זה גם לא נכון. כי קורה שאדם קורא שורת שיר, וחש — מה זה חש — יודע בעצמותיו כי כזאת שירה עוד לא פגש, וטרם נכתבה כמותה בעברית — וזה אכן המקרה במקרה של אלנקווה.

לעתים גם קורה בביקורת, שאינך רוצה להגיד כל כך הרבה, אלא בעיקר להראות. להדגים. את זה אנסה לעשות כאן, כי "מחלת־ים של להיות עצמי", ספרו החמישי של אלנקווה, אינו אובייקט טעון־פרשנות: הוא עצמו הפרשנות — הסבר נדיר למה שירה יכולה להיות ולעשות.

שגיא אלנקווה

בעניין זה, של חקירה כה עקבית בצורת השיר, היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא המשורר האמריקאי וואלאס סטיבנס, אלא שאלנקווה רדיקלי ממנו. הוא מנוער לגמרי מן המוסרות האסתטיות שבהן כפות סטיבנס המוזיקלי תמיד. אצל אלנקווה יש כמעט עיקרון מנחה של אי־היענות למוזיקה של המילים. הנה דוגמה: "לכתוב על לביבה מגבינה / הרבה יותר טוב מלאכול / לביבה עם גבינה של ממש".

אני מתחיל דווקא בשורות אלו, הספוגות בטון אגבי ותחושה של סתמיות. לשון הסתמיות והאגביות היא הרגיסטר, המשלב והמנעד האופייניים לאלנקווה, וזה גם, לא פעם, מה שטוען אותה באיכות מזעזעת. כי אלנקווה מדבר על הדברים הרציניים ביותר בלשון האדישה ביותר, בלשון שייחודית לו כל כך.

מובן שיש כאן הצהרה פואטית: חוויית התודעה והכתיבה עליה עולות על חוויית החיים. התודעה היא המקום שבו מתרחשים הדברים. ואלנקווה, בהיותו משורר של בחינת גבולות התודעה, נוטה להשתמש דווקא בדוממים ובאמצעותם להדגים את מצבו של האדם ואת הפרדוקסים שמכוננים את ההכרה. הוא מוצא בעצמים הדוממים סוג של יובש ונייחות, שמתאימים לטמפרמנט שלו ולניסויים שהוא עורך בלשון השיר. נכון גם לומר שניסויים דומים נערכו זה כבר בידי אהרן שבתאי עם ליהוק של מטאטא, צלחת וצואה בפואמה הביתית המפורסמת שלו. לפניו ויליאם קרלוס ויליאמס, במחצית הראשונה של המאה ה–20, ערך ניסויים בעיירה קטנה בניו ג'רזי ובחן מה היחס שבין העולם ל"מריצה האדומה" שלו. אבל המקרה שלפנינו מעט שונה. במטמורפוזות של אלנקווה הוא עצמו מוחפץ לצד החפצים. איבריו, רגליו, מבושיו, מונחים לצד שוקולד פרה אדומה. כולם זרים, במידה דומה. הזרות מוחלטת וכמעט מהפנטת: "בממד אחר של הקיום, / מחוץ לגוף ישנו אפרסק / והחיים פשרם חוויית / התענגות אורלית / מאפרסק שאין לו סוף".

ביחס לשיח שלנו, אם כן, המלמול המיוחד שלו, ההיפותטי, אבל גם המוחשי עד מאוד, מתרחש כמעט בחלל. ואכן, אלנקווה הוא משורר חללי. לא גחלילי. לא קטן, אלא רחוק מאוד, ולכן גדול מאוד, אם מאור פניו/אחוריו מגיע עד אלינו. בשיר המסוים שמובא כאן, למשל, תיעלם אשה, ובשורה העוקבת גם יסתבר כי מעולם לא היתה. זו מידת חופש הפעולה השירי של אלנקווה. הוא עובד כמו לוגיקן: קיום או אי קיום אינם עקרוניים לנוסח של חוקת שירתו. הם משמשים רק תנאי לגזירת דבר מה, לחתירה אחר מבוקש. אין בהם תוקף מוחלט. אם לשוב אל הטור של לביבות הגבינה, כך הוא ממשיך: "אשה בשיר תמיד / תהיה יפה יותר מאשה / במציאות".

מעניין לראות שמושגים כה רבים של חקר השירה מתבטלים נוכח הפשטויות והכנות האינטליגנטית כל כך של שירת אלנקווה. אין כאן מקום בכלל לדבר על פסיחות, מצלולים, משקלים ואפילו מושגים תמימים עוד יותר כמו בית או חרוז. כל אלה מתייתרים אצל אלנקווה. מדוע, למשל, הוא חותך את שורותיו דווקא במילה הזו ולא אחרת? פשוט כי כך הוא עושה. וזה עובד. עובדה. ולנו לא נותר אלא לעקוב אחר מהלכיו הלוגיים החזקים, הישירים וההולמים.

לכאורה, ההיגד השירי לעיל מוכר מאין כמותו. אריסטו כבר ניסח אותו בספר היסודי של חקר הספרות, "פואטיקה", בפרק ט"ו: "מחקים אותם דומים... ומציירים אותם יפים יותר". כך גם האשה בשיר בגרסת אלנקווה תהיה יפה יותר. השיר מאציל את זה עליה. אלא שאלנקווה חותר לערטל את המנגנון הזה בדיוק ומסלק את היופי מן המילה בשביל ליצור את הדיבור החדיש שאליו הוא מתכוון, ובכך לנסות להשיב למילים את כוח ההתכוונות שהיה בהן לפני שנשחקו. מי עוד יכול להשתמש במילה "מציאות" בתמימות כזו? כך הוא ממשיך: "לכן אני מנסה לכתוב שירים. / לאכול אין פירושו להיות / ניזון, פירושו לדמיין, / לחוש, לצבוע"

כך מסכם אלנקווה, באופן טנטטיבי, את ההיגד הפילוסופי, הארס־פואטי, בשיר נטול שם זה (ככל שאר שירי הקובץ) באמירה שהמקום שבו מתרחשת שירה הוא שונה לחלוטין מהמקום שנקרא מציאות. המציאות אינה מזינה באמת, אינה קרקע לפעילות המשורר אלנקווה. שמות הפועל "לחוש, לצבוע" מיוחסים לפעילויות מקוטב הדמיון. האוכל כאן משמש אובייקט מעבר לעניין זה וכך גם האשה. בכלל, הספר רווי הופעות של מזון והפרשותיו הנלוות כמאפיינים של תשוקה וגועל. וגועל לא חסר בספר הזה, הן בפליטה הן בקליטה. אמן הראפ הגאוני אמינם כבר התנבא על העידן של העשורים הבאים כ"עידן הגועל" ("We seem to be approaching an age of the gross"). ובאמת, אם לזנק כמה שורות לאחור, בשיר המצוטט, נראה את אלנקווה מפעיל מעין עירוב שמנגע אהדדי את התחומים שבין נגיסה לכתיבה ומיניות, או אם תרצו, בין העוגה לאשה שבשיר: "דמה אותך נוגס בפניה, / ודמה את הפנים הללו / נגוסות, טעימות. / עכשיו תחשוב, שאולי / היתה נראית טוב / יותר קודם, ותאכל עוד חלק מגופה, / וכך תמשיך עד שתיעלם".

אלה, כביכול, שורות מעט מטרידות, אבל הן מטרידות דווקא מפני שנדמה שהמשורר רחוק מאוד מלנסות לזעזע, ובמקום זאת הוא מדובב את הלוך המחשבות שלו כי אלנקווה נמצא מחוץ לשיח שלנו, המגדרי, הזהותני, אפילו האונטולוגי. ואם לסטות לרגע מהנושא או מן השיר שאנו תולשים ממנו קרעים ומפרקים, אז כבר בטור הפתיחה של הקובץ, הקול שמזוהה עם אלנקווה, הזכרי, סוגר כך את שירו הראשון: "בין רגלי פות גדולה, / לא שלי. / פות לא שלי / מדממת ללא הפסק, / מכתימה מבושי".

עטיפת ספרו של שגיא אלנקווה

אבל חתימה מעודנת יותר יש לשיר הנדון, שכמעט באקראי הבאתי לפניכם, בחלקיו הלא רצופים. גם אין הוא בהכרח המצוין או המורכב ביותר בשירי הקובץ, אולם יש בו המאפיינים שעליהם אני מבקש לעמוד. בסופו חלה גם סוג של תפנית מעניינת: "אך האוכל כה נימוח / כה פרטי, ולא מפורש. / הנה אתה מרפד בו את / כל העולם". האוכל, שבו נפתח השיר, מקבל מחדש את תכונות "אוכליותו", הוא נימוח, נעשה בעל מרקם — הווה אומר ממשי — ואז הופך מיד שוב למושג, כי הוא פרטי. כמו אלנקווה, כמו שירו. הרמטי ולא מפורש.

ואז, בשורה האחרונה וכאילו שלא מדעת, נוקט אלנקווה הרמז כמעט לא מובחן, בשל חוסר היומרה והיעדר הצעקנות שבו, ל"אמי אפתה לי את כל העולם / בעוגות מתוקות" של יהודה עמיחי. אבל בכמה הבדלים עקרוניים: זו אינה אמו, אלא הוא ש"מרפד" את העולם בעוגות שירו. השורות הללו, שפתחו את שירו הקנוני של עמיחי, מופיעות אצל אלנקווה דווקא בקו הסיום של השיר. הן כבר עוכלו, עם שאר הזלילות והנגיסות שבשיר. הן עתה הפרשותיו של המשורר (המילה "נימוח" מקפלת בחובה גם את התיבה הצלילית "מוח", ושירה היא אכן הפרשה מוחית של משורר).

אבל לעצור כאן יהיה לפשט ולחתום את הדברים בלי להביא את כל סוד מורכבותם, כי עולים פה עוד דברים הרבה בדיון המענה, המאלף, של אלנקווה. כי אני רוצה להציג לכם עוד כמה טורים מאזור סוף הספר, האזור שבו הכל מסתבך וטובע בתחושה האוקיינית האופפת את "מחלת־ים של להיות עצמי": "... אני משתוקק / לנגוס בעוגה, אך אני העוגה, / העוגה נוגסת בי. / עם כל נגיסה אני הולך ופוחת. / … אני מנסה להגדיר ואיני מצליח, והיקום אינו / מגדיר דבר, היקום מחוץ / לתחום הבנתי. לא ברור בכלל אם הוא / מקבל את ההיגיון הזה המבולבל שאני מנסה / להשליך עליו בטיפשותי, בגאוותי החלולה".

והנה, בתנופה הפוכה דווקא של ביטחון, שמתחילה מתוך הכרה בקטנותו ומתחלפת בהמשך באון רב, בהצהרת כוונות ממשית לא פחות מן הביטול הקודם, מכריז אלנקווה: "זהו ניסיון כושל לומר / את הבלתי ניתן להיאמר. / ומה אני בתוך / השיירה הזאת? / מה אני? / אני זה שמעלה את רמת / המורכבות של התמונה. / את האין־סוף של הפרט".

ואכן, כך בדיוק הוא עושה לכל אורכו של הקובץ הזה, כשייר מאוחר ב"שיירה הזאת" הארוכה מאוד (ומי עוד יידע לכנות כך את משורריו האבות והאמהות? ובעידון כל כך גדול לקחת מהם, ולשנות, לאמצם אל חיקו, כאילו היו הם בניו ובנותיו האסופיים), כי אכן, בשיר האחרון של הקובץ הוא משבץ בזהירות גדולה כמה מילים שמזוהות עם האבות והאמהות הללו: "שיש בתוכי מניפה, או אפילו אצבע כחולה, / שפעם במאה שנה יש בתוכי רוח קרירה / בתוך גודש החום והאור המסמא, שיש בתוכי / נקודה תכולה".

ואני שומע כאן מקופלים יחדיו משוררים גדולים כיונה וולך במילת הקוד "מניפה", דוד אבידן, שמזדהר ב"אור המסמא", ודליה רביקוביץ עטופה במטפחת "כחולה". וגם נתן זך שנושבת ממנו "רוח קרירה", והוא ממתין לה כהתנגדות לרומנטיקה של החום הגודש. אבל מעל הכל אני שומע את קולו של מישהו אחר רחוק, עמוק; עומד נכזב מול גרמי השמים של נעוריו, משתומם על עולם הפוך נוכח השתקפותה של בריכה בעיניים שלו, שהן עצמן נקודה תכולה, וגם בריכה צלולה, במקום החם הזה והמצופף. ואולי זה רק אני, אבל אני שומע פה את ביאליק, רוגע ונאנח. אומר לעצמו, יש מי. אפשר סופסוף לשתוק בלא רגשי אשם — כי שגיא אלנקווה. מחלת־ים. של להיות עצמי — יש מי שידבר את הדברים החדשים, הנכונים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות