בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אגדה יפאנית

תגובות

לקט משירת הזן של דוגן וריוקאן בתרגום חדש לעברית - איזו שמחה! מפגשים קודמים עם שירה זו, בתרגומם של יואל הופמן, דן דאור ויעקב רז, כבר לימדו על העושר והאושר שהיא מזמנת, וצהלת הלב כמו עולה מאליה. האם ייתכן אחרת? דוגן קיגן, מחשובי ההוגים של הזן בודהיזם היפאני, שחי במאה ה-13 לספירה, סבור כנראה שלא. לראיה, כך כתב: "עלי סתיו אדומים/ עליהם יורד/ שלג צחור / - מי מהצופים/ לא יחגוג זאת בשיר?"

השמחה הספונטנית שמעוררת שירתו של דוגן היא אולי עדות חיה לאופן שבו מוטמעת בה התורה שפיתח ולימד. האימון הרוחני וכתיבת השירה הם אחד, על-פי תפישתו, כשם שהתרגול וההארה הם אחד. האימון - אם במדיטציה, אם באמנויות, אם בתפילה - אינו אמצעי שתכליתו להוביל את המאמין להתעוררות, לשחרור, לנירוונה. האימון עצמו, כפי שמיטיב להבהיר המתרגם איתן בולוקן במבוא לספר, הוא הוא ההתעוררות, הוא המפגש האינטימי עם המלאות של כל רגע ורגע, ואם רוצים - עם טבע הבודהה. במלים אחרות, על הדף הלבן מונחים עלי סתיו אדומים, ועליהם יורד שלג. מי מהקוראים לא יחגוג את הפלא הזה?

יהיו, כמובן, קוראים רבים כאלה ששירת הזן לא תדבר אל לבם. כך ראוי שיהיה. שום שירה (או תורה או אידיאולוגיה) אינה אמורה ואינה יכולה לדבר לכולם. אבל אין פירוש הדבר שנדרש לימוד מעמיק של זן בודהיזם כדי לפתח את הרגישות שמבקשים שירים אלה. אולי ההפך הוא הנכון. אולי הקריאה בשירה זו דרושה כדי להיפגש באופן ישיר וספונטני עם הדהרמה, עם החוכמה ונדיבות הלב שמציע הבודהיזם. ובעצם, יאמרו מורי הזן, אין הבדל בין השניים, בין התורה ובין ביטוייה החיים. "קריאות הקופים/ מן הפסגות/ מהדהדות בעמק ברכות/ לדרשה זו/ הקשב היטב", הציע דוגן (אם כי אפילו הוא מסייג, או מציע לא להיאחז בקסם: "רבים הולכים שבי/ אחר יופיו של סוס/ הדוהר בין צללי שקיעה/ אך מעטים הם/ המשיגים את הדהרמה").

שירת הזן מזוהה לרוב במערב עם הייקו, שיר של שלוש שורות ומספר הברות קבוע. השירים המכונסים בקובץ "בתוך השלג הדק" אינם משתייכם לסוגה זו, אלא לאם הסגנונית שלה, הטאנקה, בת חמש השורות (הראשונות שבהן התנתקו בחלוף הדורות והיו להייקו). אמנם הקרבה בין שתי הסוגות מרובה, בעיקר בתיאור הטבע התמציתי והלך הרוח העולה ממנו, אבל להבדיל מן ההייקו הכמו-אובייקטיבי, שתי השורות הנוספות מאפשרות לכותבי הטאנקה חיווי, פרשנות וביטויי רגש ישירים. על כן, שירי הטאנקה של דוגן וריוקאן מציעים לא רק דרשנות דהרמה עדינה ואיזו דקות אלגורית שקשה למצוא בהייקו ("אל עבר אדמת הבוץ/ אינם קוראים ‘היטהרי!'/ אלא בעצמם/ מראים טוהר / - מי הפלגים", ריוקאן), אלא גם דיוקנאות מרומזים שלהם עצמם. מבין השורות עולה דמותם האנושית ושובת הלב, בעיקר דמותו של ריוקאן, בן המאה ה-18 המתבודד בבקתה, משחק בכדור, הוגה, מתבונן בטבע ואפילו מצהיר לרגע: "אילו רק היה בעולם/ אדם אחד/ שמבין ללבי/ היינו משוחחים כל הלילה/ בבקתתי הרעועה".

ועדיין, היכולת של דוגן וריוקאן לתפוס את הרגע כפי שהוא, על הפשטות והשפע, החדווה והמלנכוליה שבו, אינה נגרעת כשהם כותבים טאנקה. "שעת ערב/ מי מפל קולחים בין הסלעים / ללא צליל/ נראה כי על הפסגות/ הולך ונערם לו השלג" (ריוקאן). ההכוונה לפשטות ולהרהור מעודן שבתיאורי הטבע של השניים היא חלק מהעונג המזומן בקריאה בהם, ואם מקבלים אותם גם כהצעה לאימון רוחני או אינטלקטואלי, אפשר שבכוחם להשליך גם על האופן שבו מתבוננים בטבע העירוני בעידן התיעוש והמידע.

עם זאת, יש לציין כי בקריאה בספר אפשר להבחין בפער כלשהו בין הזן, כפי שהוא נתפש במערב, ובין מקורותיו במזרח אסיה, בוודאי בימיו של דוגן. אם אנשי הזן נתפשים לרוב כאליטה חילונית-כמעט של חוכמה, מדיטציה ואסתטיקה, בשירי דוגן וריוקאן יש גם ביטוי לפרקטיקה דתית שמעורבות בה תפילות, נדרים ולעתים גם התמסרות אמונית ל"כוח אחר". גם דוגן וגם ריוקאן נוקטים, למשל, בשמו של בודהה אמידה ומזמרים "נאמו אמידה בוטסו" - פרקטיקת הגאולה העיקרית של אנשי "הארץ הטהורה", שהוא מן הזרמים הדתיים המובהקים יותר בבודהיזם, ואחד הפופולריים שבהם עד היום. "נאמו אמידה בוטסו" הוא גם שיר המוות שמציע ריוקאן. הרי ההתבוננות בטבע הדברים מלמדת על חלופיותם. "גם עשבים ועצים/ חסרי תודעה/ נמוגים עם חלוף היום/ כיצד יכול המתבונן/ שלא לחוש עצב?" שואל דוגן בפשטות. המלנכוליה היא חלק בלתי נפרד משירתם של דוגן וריוקאן, אך אין בהם התרסה, כי אם קבלה שלווה של טבע העולם. אחד משיריו הידועים ביותר של דוגן הוא ציור מרהיב של אותה חלופיות, של מקומו הזעיר של האדם בנצח ושל יפי קיומו. "למה אדמה את העולם?/ אור ירח/ השוכן בטיפת טל/ שנושרת/ ממקור האנפה". את השיר הזה, כמו את שאר שירי הספר, יצק בולוקן לעברית צלולה, בהירה ויפה מאוד. איזו שמחה!

 

"בתוך השלג הדק - שירת הזן של דוגן וריוקאן". תירגם מיפאנית קלאסית: איתן בולוקן. הוצאת קשב לשירה, 114 עמ', 88 שקלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו