בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אובך דבש הערב

תגובות

השורות הראשונות בספרו החדש של ישראל אלירז, "האם צפויה התבהרות", מוצאות אותו בטריטוריה מוכרת מאוד. "לשבת לבד ליד שולחן בלילה/ אינו מסתורי פחות/ מלרכוב על נמר", נכתב בהן. אלירז שב אפוא ומנסה לחדד את המבט בפשוט ובנגלה לעין, להאיר את "הלא ייאמן" הישנו בכל, להעיר את התודעה אל ההשקה שבין הפלאי ליומיומי. אלא ששורות אחדות לאחר מכן, מופיעה הפרעה ומשנה משהו בטריטוריה הזאת. "באמצע החדר חופר המוות/ תעלה של חושך/ ומישהו שאיננו כאן אומר/ יפריע לך אם אני נשאר/ פה קצת".

"חברינו המתים", אשר להם מוקדשים רוב שירי הספר (הנפתח במוטו נפלא משל דן צלקה, "ויש להחמיא למתים כפי שהחמיאו לנו"), חופרים תעלה של חושך בחדרו של אלירז. ואולי עושים זאת, בעצם, המוות עצמו, ותודעת הכיליון הצפוי לכל. כך או כך, לנוכחות זו יש השפעה עדינה אך רבת משמעות על שירתו של אלירז. אם הוא סימן את עצמו בעשור האחרון כמשורר של היש הדורש הארה, כאן דומיננטיים פתאום האין, החסר, החשוך. אם ניסה עד כה למצוא את הסדק שבין המלים לדברים, כעת הוא "מנסה להידחק בין כאב לפחד". ואם ראה עולם ומלואו, את גרעין ההוויה, במזלג ובצלחת, כעת הוא מצהיר, "בכלים כלום מלבד פחד", ואף קובע בנחרצות מפתיעה, "מריח הברושים על הדרך/ ואובך דבש הערב/ נדמה לך שמתוסף ערך חדש לחייך/ ולא".

אולי לא לשווא הכתיר אלירז את ספרו זה בשם "האם צפויה התבהרות". במידה רבה, זה ספרו הבהיר פחות, הצלול והמהוקצע פחות, מבין ספריו האחרונים, הרבים. ההספק הגבוה של אלירז, המפרסם כשני ספרים בשנה, אמנם לא פוגם באיכות שירתו, ואולי אף הולם את הצעתו להתבונן ולשוב ולהתבונן בשגור ובמוכר, אך מתקיים לרוב בטריטוריה פילוסופית-אסתטית-רוחנית אחת. על פניו, גם בספרו זה הוא נע סביב אותה טריטוריה, ובכל זאת, נדמה כי משהו בו בוחן אותה מחדש, אולי אפילו מעמיד אותה בספק. "ליד התפוח אני לא יורד לסוף/ העסקה המוצעת לי:// לדעת את הכאב/ לכסות את הצעקה", כותב בו האיש שכתב רק לפני שנים אחדות, "כל פרי הוא כוס טהור למיתי". אולי בהתאם, אולי אפילו באופן ראוי, בספר זה הוא נדמה מלוטש מעט פחות בכתיבתו. שיריו החדשים פרומים לעתים בקצוותיהם, מגומגמים מדי פעם, בהחלט "יפים" פחות מקודמיהם - ודווקא בשל כך יש בהם משהו מעניין במיוחד ודחוף ונוגע ללב.

אחרי הכל, אלירז עדיין מאמין כי השירה היא הכלי המשוכלל והמעודן ביותר לבחון את השאלות האלה ממש. "אם יש כאן תרמית/ הכתיבה תגלה", הוא אומר. ואם יש משבר, אפשר לסמוך עליו שייטיב לנסח אותו. "אל תאמר מוות/ אמור יתמות", הוא כותב, למשל. לעתים אף נדמה כי בעצם ניסוחיו אלה הוא מצליח לפלס לעצמו דרך החוצה מן המשבר. שיר נהדר אחד מן הקובץ החדש מספר: "אלה כנראה החיים האמיתיים// הם מתגלים לנו בהפתעה/ כמו בשעת נפילת כלי/ יקר מאיזה גובה// ובחצי הגובה נאמר עליו/ אבוד, חבל/ ואז, במסירות נפש של אקרובט/ נציל אותו מהתרסקות על/ קרקעית העולם// וכמו נגלה אז את עצמנו/ לראשונה".

במידת מה, "האם צפויה התבהרות" הוא אכן דיוקן יפה של גבר המגלה את עצמו מחדש, לטוב ולרע, בעת משבר. ואולם יש בספר גם דיוקנאות קטנים של חברים מתים. לעתים הם מוזכרים בשמם (עזרא זוסמן, יהורם פיצ'י בן מאיר) ולעתים לא, אבל דיוקנאות או מחוות זעירות אלה מעניקים נופך נוסף למלנכוליה הקיומית שבספר ופורשים מעליה נוף רחב יותר של פנים, של חיים, של כלל. השער האחרון בספר אף מוקדש כולו לזכרה של עדנה אולמן-מרגלית, שמתה ב-17 באוקטובר 2010.

מעבר לפן האישי, אפשר להניח שלאולמן-מרגלית חשיבות מיוחדת מבחינתו של אלירז, בהיותה המתרגמת הנפלאה של "חקירות פילוסופיות" ללודוויג ויטגנשטיין, הפילוסוף שהשפיע עליו יותר מכל, כדבריו. הקשר הזה ניכר. בעצם, השער הזה מסכם עניין ויטגנשטייני מאוד, אבל גם אישי וכואב מאוד, שהספר כולו עסוק בו - איזה משבר הנוגע לקשר שבין השפה ובין הממשות. "זה הזמן ללכת אל/ עבר הפתוח// מבלי לשאול// האם תחביר אחד לקיץ/ ואחד להיזכרות בו", כותב אלירז לחברתו מתוך זיקה ישירה להוגה האהוב על שניהם, ומוסיף, "משהו פשוט קורה/ ואנשים עושים אותו// מבלי לבחון את עצמם/ אם הם ראויים/ לחסד הזה".

מעניין אפוא לגלות כי דווקא בשער זה, שתחושת הקץ נוכחת בו בכל ואלירז חוזר בו אל הטריטוריה הלשונית-הפילוסופית המרוחקת כביכול שלו, הוא גם חוזר אל המלאות והחסד. הנה, סוף השער, סופו של הספר כולו, אופטימי באופן מוזר, ומרגש מאוד, בדיוק בשל נקודת ההשקה בין אלה לאלה. "האם הסיכוי שיקרה/ מה שחיכית לו// פחת או גדל// משידעת שבא הזמן ללכת?" שואל אלירז, וספק עונה, "שכבי בשקט, חלף היופי הלך/ אל עבר הפתוח". היופי הלך אל עבר הפתוח, משמע, הוא לא אבד.

 

"האם צפויה התבהרות". ישראל אלירז. מוסד ביאליק, 108 עמ', 68 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו