בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים בכתובים

שלמה לאופר כותב לרוב על סופרים, על דמותם המיתית-למחצה, המשמשת הד או מטאפורה לערכיו, לתהיותיו, לחרדותיו. מצד אחד יש משהו חיוני ומוכר בהיאחזות בספרות. מצד אחר, נדמה כי חייו נחווים דרך מסננים ומאבדים את ממשותם

תגובות

שלמה לאופר הוא איש ספר. כפי שהוא מעיד על עצמו, שירתו והווייתו הנפשית משוקעות בתרבות אירופה, אותה אירופה שבה נולד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. את זיכרונותיה ממנה, זיכרונות של ילדות במחנה עבודה ורעב וטלטלות בדרך לארץ ישראל, מחק כמעט לחלוטין, כדבריו, והמיר בזיקה עמוקה אל סופריה הגדולים. זיקה זו באה לידי ביטוי בעבודתו רבת השנים כעורך מגזיני ספרות בקול ישראל ברדיו וגם, בשנים האחרונות, כעורך כתב העת "כרמל", אבל היא ניכרת באופן מיוחד בשירה שהוא כותב זה חמישה עשורים וכונסה כעת במבחר השירים "חלומות סגורים".

לשם המחשה, רשימה חלקית של הדמויות המאכלסות את הספר כוללת את שולץ, ג'ויס, סראמאגו, ויטגנשטיין, פליני, רילקה, אוטרליו, ויוואלדי, הראבל, בארטוק, בורובסקי ופסואה. קל להאמין כי שמות אלה הם מרכיב מהותי בעולמו הנפשי של לאופר, ואין בשימוש בהם מן ההתהדרות בתרבותיות לשמה, אבל דווקא משום כך, יש משהו מתעתע בעמדתו כמשורר. מצד אחד, יש משהו חיוני ומוכר בהיאחזות בספרות ככוח המעניק משמעות ונחמה ורוממות רוח. מצד אחר, נדמה כי חייו של לאופר, אם אינם ניגפים מפניה ממש, נחווים דרך מסנני הספרות ומאבדים משהו מממשותם. לאופר עצמו מודע לכפילות זו. "ציפורן של עט, כל שנדרש להאיר את החושך", הוא כותב במקום אחד, אבל באחר מודה כי, "חיינו הפכו לקבר אחד/ ארוך של מלים".

עמדתו של לאופר מתעתעת גם כי כאדם שהספרות היא כל עולמו, נדמה כי הכתיבה עצמה היא לו עיסוק מהוסס. אף שכתב ופירסם תמיד, הוא לא נתפש כמשורר פעיל שהשירה וההשתתפות בשיח הספרותי הם לו כורח דחוף. קריאה במבחר השירים המקיף שלו מחזקת אפוא איזו תחושה של החמצה. שירתו של לאופר, גם אם אינה חותרת תמיד למקוריות, מיומנת תמיד, אמינה, משופעת הומור דק ואף רבת יופי לא אחת. "העצב נעשה מוחשי כמין עור פחוס/ והיד זקנה, מגוידת, יד גסה של/ איכר, טעונה זרעונים, יצאה/ לדרכה.// היונים בחוץ כבר חיכו לה, אך הופתעו לראות שאחריה, כמו/ שובל ארוך, נישא גם הגוף,/ מלצר שמימי של עופות". המלצר השמימי, כפי שמבהירה כותרת השיר, הוא הסופר בוהומיל הראבל, שמת, על פי סיפור שלא אומת, כאשר ניסה להאכיל יונים מחוץ לחלון בית החולים שאושפז בו, ובלשונו של לאופר: "באצבע בשרנית, מתפקעת מצחוק, הנחה/ אותן מיד לקבר שכרה לעצמו. ‘כאן', אמר, ‘בין קפקא להאשק/ אוכל סוף סוף גם לישון'".

כך כותב לאופר לרוב, על סופרים, על דמותם המיתית-למחצה, המשמשת הד או מטאפורה לערכיו, לתהיותיו, לחרדותיו. אפילו כשהוא מתאר בפואמה בפרוזה תמונה מקומית מאוד, ישראלית ואישית מאוד, הוא מעביר אותה דרך פילטר הספרות. "מר הימן, אנדרוגינוס מזדקן, מראהו מזכיר כל כך את קוואפיס, שב הביתה מהילוך הזיקית שלו, מסיר נעליו ומשתרע על הספה... גב' כהן, ציפורניה גדלות פרא, מציצה מחלון חדר האמבטיה לדירת ההלברטלים, עיניה אגמים של טירוף... בקומה השלישית אמי שוכבת על המיטה וקוראת את עמוס עוז, בעוד אבי נחפז לאשה ברחוב בן-יהודה, להרפיה ולאישוש הגבריות. מר הלברטל, שכמה מאצבעות ידיו קטועות, משעין את אצבעו ששרדה על הרקה ומאזין לאדג'ו מולטו קנטבילה שעות מועטות לפני שימות, ובנשיונל-ג'יאוגרפיק אנפה עפה, טיגריס חופר בגבו של פיל מתמוטט. זה סתיו המלים שעוד מעט יישרו מן המילון".

את הביוגרפיה של לאופר, את חייו, את עמדתו האישית בעולם, יש אפוא לחלץ מתוך מבוך המראות הספרותיים שהם משתקפים בו. כמובן, אין זה חיוני כי משורר ידווח על חייו, אבל דווקא במקרה של לאופר, שלילת האני ההיסטורי כמו זועקת את קיומו, את בקשתו בהכרה. אמנם לאופר מתייחס בשירים אחדים ישירות לעצמו ולהלכי רוחו, ויש לו גם שירים ופרגמנטים פיוטיים שמציעים בחינה עצמית עדינה - כמה משיריו היפים ביותר אף מציעים פרידה ישירה מבני משפחה ואהובים - אבל יותר מזה, דמותו מצטיירת דרך התייחסותו החוזרת ונשנית לקפקא כאדם פרטי וכסמל, דרך דבקותו באבסורד של בקט, דרך בקשתו למלא בציור ובספרים ובמוסיקה את השעות והשנים שנשארו עד ש"המלים יישרו מן המילון".

לא במקרה, אפוא, שיריו החזקים יותר של לאופר עומדים על הגבול שבין הביוגרפיה להפשטה. "מדגסקר" מ-2008, למשל, היא פואמה נוגעת ללב, המציגה ספק הזיה סוריאליסטית ספק זיכרון ילדות משובש, מרוכך, ואפשר לראות בה שיחזור מאוחר של ניסיון בריחה ממציאות בלתי נסבלת אל מחוזות הדמיון, שבהם החולים "מאושפזים על אלונקות דקלים/ מושחים את פצעיהם בריר תמרים" או "הזהב מפזר את רגלי הערפל/ והמוות בא בדרך הסתיו". נדמה כי את הניסיון הזה משרתת שירתו של לאופר עד היום. הספרות היא לו נקודת אחיזה קריטית, גם אם גורלה, בניסוחו המדויק, יהיה כגורל שועל הפנק, שהוא "משוררו של המדבר המשתקף בו/ כמו איש המשתקף בכפילו, וכאינספור שועלי/ פנק לפניו, הוא נעכל בקיבת החול הנודדת של/ המדבר עד שהוא נמוג".

 

"חלומות סגורים - מבחר שירים, 1961-2011". שלמה לאופר. הוצאת קשב לשירה, 164 עמ', 94 שקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו