בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוצרות טבע

תגובות

בקשה והבטחה וסימון נחרץ של טריטוריה פואטית פותחים את "השיר על הארץ", ספרו השני של המשורר ישראל נטע, איש קיבוץ בארי שבנגב. "הקשיבי", הוא קורא לנמענת אנונימית, "הקשיבי/ זו שירת השדה/ נצא השדה אהובי/ נלמד את תורת השדה/ הגלויה הנסתרת". על פניו, נטע אינו מבקש להפנות את הקשב אל שירתו שלו, כי אם אל הטבע עצמו, והנדרש הוא הטיית אוזניים, ולאו דווקא חידוד הראייה, מכיוון שהבריאה היא בשבילו מוסיקה: "פסנתרים רועים בשדה מלוא העין/ ואקורדיונים נקודים וברודים לוחכים בעשב הרך".

במלים אחרות, נטע, השואל את כותרת ספרו מהיצירה הסימפונית של גוסטב מאהלר, שומע את הארץ שרה, ומבטיח, "את כל נפלאותייך אשיחה". ואולם אין להתפתות בקלות להבטחה הלירית-הרומנטית הזאת. נטע הוא איש המדבר, איש של יובש ושתיקה, של הוד חמור וחסד פתאומי. בעצם, החומרה היא ממעלותיה הגדולות של שירתו, ובלעדיה אפשר שהיתה עולה על גדותיה, שכן נטע הולך בגדולות גם כשהוא מתבונן בפרטים הקטנים, גם כשהוא מתאר את הטריוויאלי כביכול. "עץ שקד/ רוטט מאהבה/ ודבורי כל העולם שרות לו./ רוח קלה מתלטפת על שורת האקליפטוס/ ושתיקת הלס./ הרמוניות אני שומעת, מרווחים שמימיים"; "צל גבעול זעיר מוטל על שבר חרס, בחורשה/ ליד התל./ שמש בוקר מתפנקת/ האדמה עונדת תכשיטי נחליאלים, וזה הכל./ אלמלא שאון המסגדים מעבר לגדר/ את נגינת הכוכבים במסילתם היינו שומעים/ קשת מיתרים היינו שומעים/ שירת הכוהן הגדול של הוואדי".

הטבע ככוליות, תפישה המזהה בכל אחד מפרטי הנוף ביטוי למרחב רוחני (ומוסיקלי) ענק שאינו מבטל את האני, אלא מעצים את קיומו דווקא, היא תפישה הנוגעת למורשתו של וולט ויטמן, ונטע הוא בהחלט משורר ויטמני, חרף לשונו המאופקת לרוב, הספרטנית לעתים. "אני מפליג בים האדמה/ שט בארץ/ קולות מבטן האדמה מנחים אותי/ דגי הציפורים מארחים לי לחברה/ מאי שם צץ לו לוויתן קומביין, משפיע עלינו מטובו:/ ריח גרעיני חיטה מעורב בגריז אדום ומוץ סולר./ אני שט בארץ הצהובה, תם/ כפי שלא הייתי מעולם./ אינני ירא מדבר".

נטע הוא ויטמני גם ביחסו האמביוולנטי אל המודרניות, אל הטכנולוגיה. קל לזהות זאת כשהוא מנגיד בין הקקופוניה הסלולרית לעץ יחיד הנשקף מהחלון או כאשר הוא שר שיר הלל לטרקטור - אחד מכמה מזמורי תהילה המשולבים בספרו - אבל מעניין לא פחות להבחין בכך בשיר שבו הוא מבקש לברוח אל הטבע הטהור, אבל בה בעת להילכד בכלי מובהק של המודרניות, במצלמה: "צלמי אותי גנו בשדות השלף/ בורח מהנמרים של העולם". במציאות שהצילום שינה עד היסוד, מציאות של נרקסיזם חובק כל ושל טבע הנתפש כחיקוי של סרטי טבע, אין די בבריחה לבדה. באופן לא מודע כמעט, נדרשות הנצחתה ואולי גם הפצתה ברבים.

אבל לכשעצמו, נטע הוא צלם נהדר של רגעים חולפים ובהם הנוף, המעוגן במלאכת החקלאי ובנקודות ציון כבאר-שבע וקרית-גת, הנוף הזה רוטט ומרטיט ונענה למשוואה הקדומה ובה הטבע והנפש, היש והזיכרון, מהדהדים זה את זה, בהדרם ובחלופיותם. לעתים נטע מניח לדברים חרש - "קומביין תמוז מדומם מנוע/ מותיר אחריו שדה חיטה לבקני/ מופתע" - ולעתים אין הוא מהסס להרים את קולו: "מזמור. לרוח בשדה חיטה ולשיבולת השועל בשוליו ולקוצים/ בצד הכביש, ולשיירת הנמלים חוצה את הכביש הנטוש"; "למנצח על הוואדי, סימפוניה: קתרוס אשלים, גמגום כבשים הרמוני/ דרדרת אבנים"; "תראי, מה רבו המעשים:/ מחט עצם זעירית מביאה אלינו את ציוץ העפרוני/ ממלאה אותנו אושר גדול כל כך... כל חטאינו ילבינו".

יש אפוא נימה רלגיוזית ב"השיר על הארץ", ויש בו נימה טראגית, ושתיהן כאחת נובעות מהשאלה השבה ונשאלת בספר, "איך נשמר את הפליאה". הנימה הטראגית נובעת גם מחדירתה הבלתי נמנעת של המציאות אל האידיליה המדברית. זו אינה רק מציאות טכנולוגית ותקשורתית, אלא גם פוליטית, אם רוצים, או אקולוגית, אם רוצים. "עלה הכורת על הפרדס:/ חלקה שלושים ושלוש, אשכוליות, סה"כ ארבעים וחמישה דונם/ הכורתים, פועלים קשי יום מאל יאמון בשומרון עבדו מהבוקר/ ועד החשכה, העץ יועד לתנורי הקמין/ של הקולוניאליסטים החדשים, השורשים לפחמים של יום העצמאות".

אותה אידיליה אף מתנפצת באמצע הספר, כאשר נטע סוטה במפתיע לכאורה אל בתי האבות ומחלקות הסיעוד שבהם מאושפזים הוריו. עם צדה זה של המודרנה, עם סוגיות הארכת החיים והזקנה הקשה, נטע מתמודד באותה חומרה ובאותו רוך ובאותה עברית נזירית אך רבת רבדים המאפיינים את ספרו המצוין כולו. ברגע מסוים, גורל הפרט וגורל התרבות אף מתלכדים לקראת כיליון: "בזה אחר זה איבדנו את הסימנים החיוניים:/ מספרים בזיכרון של הסלולר, סיסמאות אינטרנט... בסופם של הדברים, הכוחות הפיזיקליים העתיקים/ ישככו את הכאב הקדוש". אפשר שזה חזונו של נטע, חזון קודר, אבל בינתיים, לפחות בינתיים, הוא מרשה לעצמו גם נימה אחרת: "יש לנו קרקע והיא נשמטת ואף על פי כן/ יש לנו יופי והוא בלה ואף על פי כן... תינוק הבוקר יעלה חיוך על שפתינו".

"השיר על הארץ". ישראל נטע. הוצאת כרמל, 94 עמ', 74 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו