בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוד הגן הנעלם

בספר השירים החדש והמצוין של אלי אליהו,"עיר ובהלות", מבקש המשורר לנסח את יופי העולם חרף התוגה, במילים המכוננות מחדש את היופי

תגובות

דימויים אחדים משמשים את אלי אליהו בבואו לתאר את המשורר, את מקומו בעולם, את עמידתו בו: הנביא הנס משליחותו, הקנרית, שומר הלילה, העיפרון המתכלה תוך כדי כתיבה. אף לא אחד מהם חדשני או מפתיע, אבל נדמה שאליהו אינו מבקש את החדש, אלא את הטוב; לא את המבריק, אלא את הישר. אפשר שזה סוד כוחו כיוצר, סוד קסמו הרב. על כל פנים, מבין הארבעה, הדימוי מפלח הלב ביותר הוא הקנרית: לא ציפור המחמד, אלא זו המוחזקת במכרות כדי שתתריע על סכנת חנק. "לא שירתה/ כי אם שתיקתה/ היא האות המבשר - / כישרונה הטבעי למות בזמן/ כלומר לפניהם.// רגישה מכדי לסבל/ את הרעל ולו לרגע אחד".

מהו הרעל שהיאלמות השירה מבשרת? המשורר הרוסי יוסיף ברודסקי כתב, "הימנעותה של חברה מקריאת שירה מביאה לידי שקיעתה אל רמה של התנסחות המסגירה אותה בנקל לידיו של דמגוג או עריץ" (מתוך "מנוסה מביזנטיון", קובץ מסות בתרגום גיורא לשם). ספק אם בדיוק לכך התכוון אליהו בספרו החדש, "עיר ובהלות", ובכל זאת, קשה שלא להיזכר כאן בדבריו של ברודסקי, להזכיר אותם. ואין לדעת, אולי דווקא את משמעותם המיידית, האקטואלית, ביקש אליהו לנסח במלותיו שלו.

העריצות והדמגוגיה אינן שמורות לכוח חיצון בלבד. אפשר שהרעל שאליהו אינו יכול לסבול, או לפחות להסיט ממנו את מבטו, הוא איזה כזב פנימי, תודעתי. קנרית המכרה מבשרת כי "רק המוות דובר/ תמיד אמת". במנוסת הנביא שלו, אליהו "סוחט את הדוושה להתרחק מבשורות/ הבשר, מנבואות התורשה". השומר, שהופקד לבדו על הבניין, שואל, "ומה אדווח. החולף/ על פני, ודאי/ לא יחזור". עיר ובהלות, אפוא: העיר, תל אביב, צוחקת "כילד שאינו יודע שהוא בן תמותה", אבל אליהו יודע גם יודע. נדמה כי מבין שלל הבהלות התוקפות אותו - הבדידות, הריק שבשמים, מצוקת הקיום הפיסי, המצב הפוליטי, המוסרי - תודעת הסופיות היא המעוררת בו את אי השקט הגדול, את הדחף לכתוב: "ואני יודע כי בדממה אני כותב/ ובדממה נמחק. אבל מוכרח אדם/ להשאיר אחריו סימני מאבק".

אם מבקש אדם לחלץ איזו משמעות מגורלו, מכליונו, אין הוא נתקל אלא בדממה. השמים ריקים. "דרוש כל יכול", כותב אליהו באירוניה דקה, "מישהו שאינו בשר ואינו עפר. מישהו/ שזרועו נטויה מעל אדמת הזמן". ובכל זאת, בהערה נפלאה מספר אליהו על ספר שקרא ובו תינוק שחור חלה ומת בזרועות אמו. "כל כך הרבה שנים חלפו מאז./ אפילו היה בכוחם להצילו/ היום כבר היה אדם שמת מזמן.// האם כך מצליח לעמוד בצער הזה/ מי שרואה אותנו מעבר לזמנים כולם?"

גם אליהו הוא אב. כביכול, הפרק המוקדש להולדת בתו יוצא דופן בספרו. הבהלה נשארת לרגע מחוץ לבועת האושר והאהבה, שאליהו לא רק מצייר אלא אף מתמסר לה מבלי לחשוש להילכד בתוכה, מבלי להירתע מרגשנות לשמה. זה נהדר, כמובן. "כטיפת חלב גולשת/ המכונית על פטמת ההר/ בדרכי אליך, בת יום/ קטנה, כרוכה חיתולי אהבה... וסוף כל סוף/ אני יודע/ אנה אני/ בא", הוא כותב. ואפילו: "זו בת הקול הלוחשת/ בנפשי, בלי מלים, את סיבת/ הסיבות, את פשר הדברים/ כולם/ את סוד/ האדם". דווקא על רקע זה אפשר להיווכח באומץ המבט ובסירוב לפיתויי כזב ובתבונת הנפש של אליהו.

"כל כך מעט זמן את כאן/ וזהו נוסח התפילה: שלא ניגע/ לריק ולא נלד בהלה", הוא מבקש עד מהרה. מצמררת קריאתו בתמימות העתידה לחלוף: "דבר לא תזכרי מהלילה הזה/ לא את עריסת זרועותי/ שנשאה אותך, כפי שהקול נושא את ההד... לא את לחשי/ האהבה שפינקתי באוזנייך/ עד שנרגעת ונרדמת.// דבר לא תזכרי מכל זה/ אבל מכאן ולשארית חייך, תבקשי/ נפש אחת/ בעולם שתדבק בך, כפי שאני.// ולו ללילה אחד".

אליהו, המבקש בפתח ספרו לנוס מנבואות התורשה וחותם אותו בשירים הופכי בטן על מות אביו ("על הקרקע ציפור שמוטה. גם היא/ אתה"), כותב לבתו: "איני יכול ללמד אותך דבר. מה יכול לדעת/ על חייו מי שחי פעם אחת, ואינו יכל לשוב/ על עקבותיו... איני יכול ללמד/ אותך דבר על העולם, בתי. זו ירושתי". ירושתו של אליהו היא אפוא האומץ להישיר מבט, לבקש את האמת גם אם אינה בנמצא, לחיות חיים של כנות וכאב. ירושתו היא גם היכולת להתבונן בעולם ולנסח את יופיו, חרף התוגה, במלים המכוננות מחדש את היופי.

כמו "אני ולא מלאך", ספר הבכורה המצוין של אליהו, "עיר ובהלות", שאולי אף מתעלה על קודמו, נפתח בנסיעה במכונית ונחתם במות האב. תנועת המשורר היא אפוא תנועה של יציאה ושיבה. כך הוא חותם את ספרו החדש: "אני מסתכל לאחור ורואה/ כמה מעט התרחקתי/ ואיך כל המלים/ שפיזרתי/ לא יעזרו לי/ למצוא את הדרך/ חזרה". אם כן, ירושתו של אליהו היא גם הידיעה שהדורות קשורים זה לזה בקשר בל יינתק. גם אם נגזרו עליהם הדחף להתרחק והכורח להיפרד, נפשותיהם דבקות זו בזו, בדיוק כפי שצער העולם ונחמתו כרוכים זה בזה.

 

"עיר ובהלות". אלי אליהו. הוצאת עם עובד, 85 עמ', 69 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו