בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעלי הנס: על השירים של קרן אלקלעי-גוט וצביקה שטרנפלד

אלקלעי-גוט מתארת באיפוק את התמודדותם של בן-זוגה ושלה עם סרטן אלים. מספרו השביעי של שטרנפלד עולה מאבק אבוד של בעלי החיים והאדם

תגובות

יש משהו מדויק בשם שהעניקה המשוררת קרן אלקלעי-גוט לספרה החדש, "נסים וכו'". התנועה הנסתרת ביומן המחלה הצנום וההגון הזה, שבו היא מתארת בלשון יבשה ורק לעתים נרעדת את התמודדותם של בן-זוגה ושלה עם סרטן אלים (בגופו שלו), היא תנועת התודעה והלב בין המסתורין שבכוח החיים והמוות ובין עשרות ומאות הפרטים שמחוללים אותם בפועל. הנסים בלתי נתפשים כביכול, נמצאים מעבר לכושר ההכרה האנושי, אבל הם גם פרוזאים לגמרי וממוקמים על רצף סתמי כמעט של מאבק יומיומי. אלקלעי-גוט מבטאת היטב את השניות הזאת בשיר בעל הכותרת האירונית "מחקר רפואי": "בן אנוש אחד, שנשמט מן הקצה/ אל תוך קברו/ נמשך לאחור/ בידיים אלמוניות/ רבות מספר// שלעולם לא ידעו/ את הפלא אשר חוללו".

מצד אחד, אפוא, ההחלמה, שאין בה שום היגיון (לא יותר מאשר בשרירותיות של החולי), היא פלא. מצד אחר, מגבים אותה בעבודתם עשרות ומאות בני אדם - רופאים, חוקרים, רוקחים, אחים, אנשי סיעוד וגם חברים, פסיכולוגים או מחברי תפילות. אלקלעי-גוט, כרבים לפניה, מתארת באיפוק את תנועתם הרוטינית, המנוכרת לעתים, במסדרונות בתי החולים, אבל כפי שהיא מצליחה להוציא לרגע כמה חולים מאלמוניותם, וכפי שהיא מגלה בעצמה מומנטים של אימה, בורות וכוח, היא גם מבחינה בלא מובן מאליו הרוחש שם ללא הרף. "לאסונות תמיד יש סיבה כזאת או אחרת/ אולם הפתעות, שאין בהן שום היגיון, מתרחשות ממש לנגד עיניך", היא כותבת. עצם קיומה הפיסי, המדעי והבין-אישי של אותה פעילות תומכת חיים הוא נס גדול, ולא להיפך. ההכרה בכך מעוררת את אלקלעי-גוט לכתוב, "אני חושבת: כעת אני מכירה את אלוהים", אבל גם בלי להגיע לכדי כך, ראוי להפנות את תשומת הלב להיפוך הסדר הנסי שהיא מציעה, ולא רק במצבי קצה כמו מחלה מאיימת חיים.

מעצם אופיו האלגורי, ספרו השביעי של המשורר צביקה שטרנפלד, "על סף התיבה", המשתמש בסיפור המקראי על תיבת נוח כבסיס לכמה מחזורים של משלי חיות שיריים, נושא אופי פחות דחוף או אקוטי. ואולם ביופיו המוזר, הצבעוני, גם אם הסתום מעט, יש עצב רב, אולי כי מבין השורות עולה איזה מאבק אבוד של בעלי החיים, כלומר של האדם בכלל, ואולי של האמן בפרט, להימלט מהגורל שמכתיב לו הטבע. מבחינה זאת, המבול אינו אלא הרקע להתרחשות הירואית ופאתטית כאחד. לכאורה, "אני הדבורה מספר 6555/ יוצאת מהכוורת/ על מנת לא לשוב// לריקוד הדבורים/ יש לי כוריאוגרפיה משלי/ העננים בשמי כפופים לרצוני/ ולעזאזל הרוח"; בפועל, "איש לא חש שנטשתי// ברוח האביבית/ לגופי הרפוי קול/ כשל עלה כותרת אחרון", לומדת אותה דבורה.

המרד שבספר נושא גם אופי אתי, כבסיפורה של חסידה צמחונית אחת: "קמצתי מקור/ כנגד שקיעות/ כנגד אחיותי/ המספסרות בקנים// דגים קופצים אל מקורי/ אני בזה ומסרבת/ איני מים כנועים// כל דג הוא געגוע/ לדג של אתמול". אותה חסידה אף מסכמת את המאבק הניטש בספר בין יצר לשכל, בין עצמאות לשייכות, בין מרדנות לקונפורמיות, בטון של כניעה: "הבל הטענה שדרכינו מהקור לחום ולהיפך./ הלהט והכפור מניסים לפושר". עם זאת, היא גם יודעת להציע, "הבה נשיק כוסית/ לציפור האחרונה בלהק/ שיופיה מתרסק על הארץ". משהו בספרו של שטרנפלד, אשר הכניעה נמזגת בו ברצף של תמונות מלאות חיים, מרהיבות בחלקן, רוויות הומור לעתים, מזמין הרמת כוסית לאותה רוח, הכותבת למרות הכל והיא כמו "ציפור האש/ שעייפה והתיישבה על ענף/ עד שנשרף תחתיה".

אבל מה עושים במבחר שירים, שעל כריכתו נכתב כי "רובם כבר הפכו על פני השנים לנכסי צאן ברזל, והם שבים ונקראים בטקסי הזיכרון לנופלים במערכות ישראל"? מה עושים בשיריה המקובצים של רעיה הרניק, אמו של גוני הרניק, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה, והיא בעצמה מבקשת, מתוך איזו מודעות מפוכחת, אולי אפילו אירונית, "אל תפגעו באשה הזאת/ היא נושאת אתה/ ילד מת". האם אפשר להוסיף על העדינות והיראה, שבהם ממילא ראוי לגשת לכל שירה הנכתבת בקול הנפש. האם אפשר וראוי לקרוא בשיריה מחדש, ללא מטען הזהירות והפחד מצלו של השכול, ובכך לאפשר לה את שהיא ממשיכה ומבקשת באותו שיר, "תנו לה את מעט השקט/ את האוויר מסביב/ למען תנשום/ למען תוסיף".

ראוי ולא ראוי, אפשר ואי אפשר. "חשבון עובר ולא שב" מציע בעצמו את התשובה כפולת הפנים הזאת. שמו מעיד על הציר שעליו הוא סב ואין להסיט ממנו את המבט, אך כמבחר המסכם חמישה עשורים של כתיבה, הוא מציע גם שירים עזי הבעה ועידון שנכתבו לפני השבר הגדול בחיי הרניק ואף אחריו (ובהם "שירים פוליטיים" ואפילו "משירי האהבות האסורות"). אפשר ואי אפשר, אפוא. "בלילות הקיץ/ נדמה לי/ ששלווה גדולה/ נושבת", כותבת הרניק, "עליך".

 

"נסים וכו'". קרן אלקלעי-גוט. מאנגלית: מורן קורנברג-וייס. הוצאת קשב לשירה, 43 עמ', 54 שקלים

"על סף התיבה". צביקה שטרנפלד. הוצאת קשב לשירה, 74 עמ', 58 שקלים

"חשבון עובר ולא שב - מבחר שירים, 1960-2010". רעיה הרניק. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 134 עמ' 82 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו