בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האנתולוגיה התנגדות: ד"ש מימי המחאה של הקיץ

יותר משהיא מציעה תשובות, האנתולוגיה המוצלחת שערכה ללי ציפי מיכאלי מבקשת את הרצף בין שירת מחאה פוליטית ובין שירת מחאה קיומית

תגובות

גם בלי לקרוא את הצהרת הכוונות הכנה ומלאת האמונה של עורכת האנתולוגיה המוצלחת "התנגדות", המשוררת ללי ציפי מיכאלי, קל לעקוב אחר המהלך שהיא מנסה לשרטט בה. בקוטב האחד עומד המשורר יואב עזרא, הכותב, "אני ארכימדס! ככל שידברו על פוליטיקה וזוועות/ מלחמה! אני אדבר על שירה! כי אני הפוך! אני ארכימדס". בקוטב האחר מתריס אהרון שבתאי בשיר מופתי: "לא ספפו, אני אומר, מי שאוהבים לא יהיה יפה/ כל עוד קבלן או תאגיד או חברת כוח אדם מוצצים את דמו./ בחמישה עשר שקל לשעה אין עתיד ליופי (...) לכן גם לא בקרב הסופרים, לא באוניברסיטה, לא בקונצרט/ תמצאי היום את היופי, אלא באיגוד המקצועי./ פועלי הזבל, משאיות הזבל, ספפו, הם הדבר הכי יפה".

ואולי השניים, גם עזרא וגם שבתאי, מחזיקים בשתי העמדות גם יחד. הרי עזרא, המפנה כביכול את גבו למציאות, מבקש למצוא בשירה את הנקודה הארכימדית שממנה אפשר להסיט את העולם ממסלולו. ושבתאי, בסיכומו של דבר, מציב את התנאים החומריים כתנאי מקדים להשגבת היופי, ולא כחלופה לו. "התנגדות", על כן, אינה מעמתת בין שירת מחאה מעמדית ופוליטית ובין שירת מחאה קיומית ומטאפיסית, העשויה להיתפש כאגוצנטרית ואליטיסטית, אלא מבקשת את הרצף שביניהן או את נקודת החיבור ביניהן. אמנם לא תמיד היא מצליחה בכך - יש באנתולוגיה כמה פלקטים הצהרתיים החסרים ממד פואטי, ולעומתם כמה שירים שאינם משאירים מרחב רב לזולת ולצורכיו - אבל במיטבה, היא מצביעה על האפשרות להשמיע באופן מזוקק ופוקח עיניים קול מרי על אדישות היקום לגורל האישי, על אבסורד המוות והכאב הנפשי, בלי לזנוח את המחויבות לכלל ולצדק, וגם לא לערכים אסתטיים המחוללים בפני עצמם משמעות, נחמה ולעתים גם כוח להתעלות על תנאי הקיום החומריים.

במלים אחרות, ללי ציפי מיכאלי איגדה ב"התנגדות" שירים שכוחם ברב הממדיות שלהם. מבחינה זו, היא משמיעה עוד קול משמעותי בשיח המתחולל סביב שירת המחאה הצעירה של השנים האחרונות, אשר בשיאה התמזגה בתנועת המחאה החברתית של הקיץ. אמנם גם ציפי מיכאלי נדמית נלהבת באופן תמים מעט יותר מדי ביחס לכוחה המעשי של השירה במערך החברתי, אבל היא מודעת היטב לחשיבות שבריבוי פניה של השירה ובהכרח שתהיה מרובדת ואפילו חדורה תחושה טראגית - גם אם היא מבקשת לנטוע תקווה ואמונה בשינוי.

אין זו רק הטראגיות הקיומית שב"לא יכולתי לעשות עם זה כלום" של יונה וולך, הניצב בפתח האנתולוגיה. זו גם הטראגיות של "הילד הזה הוא עני/ וזו לא צרתו הגדולה ביותר" של אדם דובז'ינסקי. אין זו רק הטראגיות ההיסטורית, שדרכה קוראים היום את "הפגנת 1 במאי" של ולדימיר מיאקובסקי, העומד בסוף הקובץ. זו גם הטראגיות הכלכלית והנפשית המסופרת בישירות, וכמו שואבת את השראתה מן השירה הקומוניסטית של האחרון, בשירה היפה והאפקיטיבי של גלית וסקר, "במקום הנמוך בעולם", ובו "עובדי המפעל סביב שולחן מסובין/ ויהיו בעיני עצמם לבני אלוהים/ ומגובה הרי סדום יישאו מבטם/ אל כפיפות קומתם של עובדי הקבלן". וכן, זו גם הטרגדיה שבחוסר האונים של המתבוננים מן הצד, אולי של המשוררים, המבוטאת בשיר הדיווח החזק של דורית ויסמן, "חצוצרות": "עליזה נתן/ גראנד מולטיפריטי/ 18 ילדים. התקבלה עם דימום חזק בשבוע ה-/20 גרה בבני ברק בדירת שלושה חדרים (...) הדס שטיין, 42. נשים ג'/ גראנד מולטיפריטי (11 ילדים)/ בעיות בחוליות, בכליה,/ ובטחול. אומרת שהכל מהשם.// דורית ויסמן, 61 במרפסת הסינמטק/ משקיפה על חומות העיר העתיקה".

מנגד, משהו על החיוניות והאקטואליות של "התנגדות" אפשר ללמוד מכך שהשירים המתורגמים המשובצים בה, פרי עטם של דילן תומאס, ברטולט ברכט, א"א קמינגס או צ'רלס בוקובסקי, נדמים כמיובאים לתוכה באופן מאולץ מעט. מרגשים ורלוונטיים הרבה יותר השירים שנכתבו מקרוב, ובהם שירים של אילנה יפה, רוני סומק, עדי עסיס, גיורא פישר, גבריאל מוקד (בכמה קטעי פרוזה קפקאיים מפתיעים ומוצלחים), רחל חלפי או אפרת מישורי, המיוצגת באנתולוגיה בשיר מצוין שכולו ענייני נפש, ובכל זאת, אפשר לראות בו מענה רטורי ללוחמים במחאה ולמטילים דופי במניעה ובאופיה: "געיתי כמו פרה בכל עוצמת שפיותי/ בכל עוצמת שפיותי געיתי כמו פרה// שאגתי לך לחדול בכל עוצמת שפיותי/ בכל עוצמת שפיותי שאגתי לך לחדול" (מתנגדי משטר, יש לזכור, תויגו לא אחת כשוטים או כחולי רוח ממש).

בסיכומו של דבר, האנתולוגיה "התנגדות", יותר משהיא מציעה תשובות, מחדדת את השאלה בדבר האפשרות ליישב בין אסתטיקה טהורה ואינדיבידואליזם עיקש ובין אתיקה מעשית, המחייבת הקרבה ואי-אנוכיות ונכונות לפעולה. ביטוי מבריק ויפהפה לשאלה הזאת, לדיאלקטיקה שבה, מציע מאיר ויזלטיר בשיר אלגורי רווי כבוד ואירוניה למנהיגי המרד היהודי הגדול באימפריה הרומית במאה הראשונה לספירה, שיר שנחתם במלים מרגשות מאוד ואקטואליות תמיד: "המורדים שלי לטשו עיניים/ ושתו יין זול ואמרו:// אך לפעמים נעצרה המלה על השפתיים/ ונלחצו אל החלון ושמעו את קול הפטישים/ של אנשים ישרי כפיים".

"התנגדות" - אנתולוגיה לשירה. עורכת: ללי ציפי מיכאלי. הוצאה עצמית, 95 עמ', 25 שקל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו