בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נעמי פרייפלד-טישלר וחגית סבג: תמונות מחיי הנפש

שני ספרי ביכורים ממוקדים בנושאים שכיחים בשירת חובבים-ממוקצעים, מותה של אם ואהבה מייסרת, אך מצליחים לעצב את החוויות בקול אישי משכנע

תגובות

באופן מוזר מעט, השירה, הנתפשת לרוב כאליטיסטית שבסוגות הספרות, או לפחות הנגישה פחות מביניהן, היא גם סוגה פופולרית מאוד, עממית כמעט. מעטים קוראים שירה, אבל רבים כותבים שירים - תמונות מחיי הנפש בשורות קצרות ולעתים קרובות בחרוז ובמשקל. מבחינתם, בין המגירה לבית הדפוס עשויות לתווך סדנאות כתיבה, שבעצמן מפעילות מנגנון סינון ובקרה ומייצרות מין שכבה של חובבים-ממוקצעים. סדנאות אלה זוכות לא אחת לביקורת על תהליך המקצוע הזה, המלאכותי מעט, ועל תו התקן האסתטי שהן מציעות לעתים קרובות: שירה לירית, ממושמעת, מאופקת על אף אופיה הווידויי, ממוקדת באני השר ובהיסטוריה המשפחתית, ונוטה חיבה למטאפורות רכות.

עם זאת, סדנאות שכאלה הולידו לא אחת משוררים בעלי ערך. יתרה מזו, נדמה כי הן מלמדות לא רק על הצורך האנושי כל כך בביטוי והכרה, אלא גם על רגישות, סבל וכמיהה למענה מטאפיסי כלשהו, המשותפים לאדם באשר הוא אדם אך מוסתרים מאחורי דמות אנוש קולקטיבית המעוצבת כיום, לפחות בעולם החילוני, בעיקר על ידי משרדי פרסום ומפיקי טלוויזיה (ואין זו הערכה שיפוטית מופשטת, אלא עניין סטטיסטי).

סדרת "מפתנים", שרואים בה אור ספרי ביכורים של בוגרים נבחרים מן המסלול לכתיבה ספרותית באוניברסיטת בן גוריון ועורכה הראשי הוא המשורר אורי ברנשטיין, היא דוגמה טובה לכך. שני הספרים אחרונים בסדרה, פרי עטן של נעמי פרייפלד-טישלר וחגית סבג, אכן שומרים על איזה תו תקן של שירה "כהלכתה", והם אף ממוקדים בנושאים שכיחים מאוד בשירת חובבים-ממוקצעים, מותה של אם ואהבה מייסרת, אבל הם גם מצליחים לעצב את החוויות האלה בקול אישי משכנע, אמין מאוד, שערכו הספרותי הולם את מטען הכאב האצור בו (הולם - כלומר לא רק נשען עליו או מסתפק בו).

הפניית החוויה הפרטית אל אוזן הציבור דורשת מידה רבה של הגינות. סוג ההגינות הזה מתברר, למשל, בשורות אחדות מתוך "פעמוניות אמי" של פרייפלד-טישלר: "במסדרונות השקופים/ אור צהוב מאיר/ כולנו תחת מנורות הצוללת/ אמודאים אמיצים/ תחת אוקיינוס אישי". הצוללת היא מסדרון בית החולים שאם המשוררת מאושפזת בו, אבל המסע הוא של כולם, "כולנו". הגורל משותף, ובה בעת המשוררת ערה לבדידותו של היחיד, לערכו, לאומץ שבעצם הנשיאה בעול. ההבחנה בשני קצוות אלה קריטית. מתוכה אפשר לחוש כמה נוגעת ללב התבוננותה של פרייפלד-טישלר באמה; כמה בדידות וחוסר אונים, וגם אמונה בטוב ובזיכרון השפע שבטבע, יש באבחנתה: "את יורדת ימים קדומה/ שומעת פכפוך במי אינהלציה/ שואלת אותי: נעמי, יש פה נחל?"

אין נחל בבית החולים. הטבע, הנוכח מאוד ב"פעמוניות אמי", מרמז כביכול למשהו המתקיים מעבר לגורל הפרטי והוא גדול ממנו, נושא עמו איזה עיקר נסתר. אבל גם למאמינים אין בכך נחמה, לא תמיד. פרייפלד-טישלר אומרת את זה במלים פשוטות מאוד. "האילן שגדל עמנו/ אינו יודע (...) שאין עוד/ כוס תה עם נענע/ ביצה עם בצל/ סלט ירקות בחמש". ובכלל, יש כוח רב, אמת רבה, בישירות המבע שלה. "מותה של אמי/ התנפל עלי כחיה רעה/ עת ראיתי אותה מוטלת לפני/ פניה אפורות./ מותה של אמי לא ריחם/ עת טילטלתי את מיטתה/ וצעקתי לה שתשוב". לעתים לא צריך יותר מזה. ולעתים כן - לא תמיד קל להישיר מבט עד כדי כך. גם פרייפלד-טישלר יודעת זאת. היא מתבוננת בשעון השמש שמרכזו גופה, בחלוף הזמן שהוא מסמן, וכותבת: "צלי מורה לי משהו/ שאוזני עוד לא שמעה".

גם חגית סבג אינה נמנעת מישירות הבעה, מחשיפתו של רגש גולמי, אלא שבספרה "מחמת כיסופים" מוטל איזה ספק עדין, מתוחכם, בטיבו של אותו רגש, ביכולת לרדת לפשרו. סיפורה הוא כביכול סיפור אהבה לאהוב הססני, שבא והולך, עוזב וכנראה חוזר, ומכל מקום, משאיר אותה בבדידותה, בבית שבו "מתוך מיטה בדירה עירונית גשומה. אני מכינה/ שתי כוסות תה ושותה אותן ביחידות". מצב עניינים זה מזמין התערסלות בכאב והטחת אשמה, אבל סבג מנצלת אותו לבחינה עצמית, להכרה מחמירה ולעתים מחויכת בכל אותם מנגנונים של הונאה עצמית, השלכה והתמכרות לאשליה, המכוננים מערכות יחסים כאלה. "איך אני יכולה לבקש ממך שנתכנס/ אני, שמכחישה את בקשתי", היא אומרת מפורשות.

"מחמת כיסופים" הוא אפוא גרסה נוספת, מקומית, של סיפור ישן ומתחדש תמיד (בחור פוגש בחורה וכו'). עם זאת, יש משהו חיוני, מפתיע, פרוסטי לעתים, באופן שבו סבג מנסחת את רגשותיה הדקים והסותרים: "היום דיברתי/ לעצמי בקול/ והקול יציב/ כאילו לא אהבתיך"; "היום הזה/ קשה במיוחד/ אני מקנאה בזקנה מעשנת/ על ספסל במגרש המשחקים"; "שידולי מאז נאמרים לך בפרטיות/ שלא ידיחוך לדבר אהבה/ ועמידותך מנקה גם אותי"; "שאל אותי לשלומי/ שאוכל לעבור על סימון הגיר/ סביב גופי". ההזדהות שניסוחיה אלה עשוים לעורר בקרב רבים מצביעה, שוב, על אותו קשר בין אני לכולנו, על אותה זיקה שלעתים קרובות, דווקא בכוחה של שירה מינורית לבסס.

 

"פעמוניות אמי" - נעמי פרייפלד-טישלר. הוצאת ספרית פועלים, 37 עמ', 54 שקלים.

"מחמת כיסופים" - חגית סבג. הוצאת ספרית פועלים, 47 עמ', 54 שקלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו