בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוגאווה יוקימיצו והילה להב: דרכים שונות להטיל ספק

משירי אוגאווה יוקימיצו משרטט ניסיון להילחם בתשוקה בדרך הנזירות. בספרה יחידה הילה להב מטשטשת זהותה העצמית ובוראת אותה גם יחד

תגובות

שיריו של אוגאווה יוקימיצו גדושים אוקסימורונים, קביעות והיפוכן, אמיתות וספקות הדרים בכפיפה אחת. "כשאני הולך ממך/ אני חוזר אלייך", "קורנס נפח/ נוחת/ רך מן הרך", "סך חיי נזיר/ אימון בכלי משחית/ של משיחות מכחול ומעשים טובים". על פניו, ועל פי מסורת הזן שהכותב משתייך אליה, סתירות אלה באות לטלטל את התודעה מקיבעונותיה, לעזור לרוח להשתחרר מנטייתה להיאחז בחד-משמעי, בהבחנות דואליות בין אובייקט לסובייקט, בין בזוי לקדוש, בין נכון ללא נכון.

אלא ש"משירי אוגאווה יוקימיצו" אינו שירת זן - לא על פי סגנונו ולא בתכניו. הוא גם אינו ספר עיון מופשט, כי אם דיוקנו של נזיר וסיפור אהבותיו. מבחינות רבות, נדמה כי יותר משהוא מבקש להפריך תפישות מקובעות, הוא מבקש להתל בהן. מדוע? אולי משום שמאחורי כולן מסתתרת השניות הנצחית שבין תשוקת הבשר ובין שאיפתה של הרוח למידה הטובה, לטוהר. שניות זו, כפי שכבר לימדו רבים, אינה ניתנת ליישוב מוחלט. אפשר רק להכיר בה בכניעה, בענווה. לפיכך, לשון ההיתול והעיקוף של יוקימיצו אולי איננה כלי להכחדת השניות כולה, אלא התגלמותה במלים.

יוקימיצו האיש ניסה להילחם בתשוקתו בדרך הנזירות - "שש שנים בודד/ בראש ההר/ עם ג'ו ג'י והאצבע הזקופה/ ללא הועיל" - ובסיכומו של דבר, נכנע. אף על פי שלשונו אינה מתחסדת או מאופקת, את רגע הכניעה הוא מעמיד בתמונה קטנה דווקא: "גלימת נזיר/ עוטה אבק דרכים/ תלויה בצד קימונו/ ששפתו פרומה". כניעתו מלמדת אותו - "חשבתי/ שכמו הסלמון/ בבואי בשערי אשה/ אמות/ הנה אור בוקר/ אני חי". מתוך כך, הוא גם לומד להטיל ספק במסורת הדתית ובממסד ולגלות את החסד (הנוצרי? הבודהיסטי?) המתקיים דווקא מחוץ לדוגמה: "כשהתדיינו אב המנזר/ ופרנסי העיר/ על גובה התרומה/ זונה אחת/ נתנה קולה בשיר/ חינם אין כסף".

זה סיפור ישן, שכבר זכה לנוסחים אינספור. מדוע טרח יובל אידו טל, נזיר ומורה זן ישראלי, לספר אותו שוב? אולי משום שמאחוריו מסתתרת שניות נוספת, מאבק נוסף. זהו המאבק בין דרישות האגו למידת הענווה, בין האני המקובע לזה הלובש ופושט צורה יום יום, דקה דקה. אידו טל אינו מתרגמו של יוקימיצו, אלא יוצרו. הוא בדה את דמותו ואת עולמו ואת שיריו ואימץ אותם לעצמו. האם לאור הבנה זו אפשר לקרוא אחרת שורות כמו "התאמנתי/ בדרכי הבודהה/ במדרון גדה חלקלקה/ כדי שלא לחשוק בך"? האם אפשר לראות בכניעה לאהובה משל לכתיבה, לקיבוע האגו אל הדף, או להיפך, לפיזורו בין מוקדים רבים, להטלת ספק רדיקלי בעצם קיומו? האם "משירי אוגאווה יוקימיצו", מעבר להיותו תרגיל ספרותי מוצלח, הוא משל על חולשה רוחנית, או להיפך - הצעה להתרת סבך האגו באבחת מכחול אחת?

וגם: הילה להב מטילה ספק אף היא. "אנחנו איננו שרות, זו מלאכה לילדות", היא כותבת בפתח ספר הביכורים שלה, "יחידה". על פניו, אפוא, היא משוררת המתנגדת לשירה. "הקשבה לדברי שלי היא שימוש לרעה ביכולתי לשמוע", היא כותבת. היא מבקשת לייצר סתירה מתמדת. היא מטשטשת את זהותה העצמית ובוראת אותה גם יחד. היא מבקשת לכונן שפה בהירה של אופל, או להיפך, ועושה כל זאת ברצינות רבה, שגם אם יש בה מסכנת ההפרזה, היא מעניקה לשירתה את כוחה, את תוקפה.

לא תמיד קל לפלס דרך בשיריה של להב, שמטבעם מתנגדים לפרשנות, למשמעות כפויה. בשיר "רישום", היא כותבת: "היא עירומה כמעט לחלוטין/ מן החיים כפשוטים". האם היא מבארת בו את שירתה, את דמותה, את דמותה של אשה אחרת? "כולם רוצים בטובתה", היא מוסיפה שם, "החליל/ מדמיין שהוא מנשים אותה, אם/ לא גרוע מזה". אם כך, אלימות מאיימת תדיר על להב, על יצירתה. "אני בהחלט מבכרת את הייסורים על פני זה", היא מסכמת. אבל על פני מה? נדמה כי היא כותבת במלים, באין אפשרות אחרת, אבל רואה בהן כלי אונס. היא נאנסת להשתמש בשפת הכלל, כלומר לתת לו דריסת רגל בנפשה.

מתח דומה הזין לא מעט שירה נועזת, המפרקת את השפה ומרכיבה אותה מחדש. במיטבה, שירה זו הצליחה להיות סתומה ואמינה בעת ובעונה אחת ולהציע אופק פואטי חדש. להב מבקשת ללכת במסורת זו בעדינות ובתנופה גם יחד. על כן, גם אם אפשר לשרטט איזה דיוקן נפשי מבין שורותיה, אין למהר ולעמוד על הכוונה המסתתרת מאחורי שורות, כמו "על אף שגדלתי בין המצבות אני בנויה בקושי/ מחומרים זולים". ראוי יותר לכבד את האופן היפה שבו היא מתארת את הבעירה והזהירות שבעמדתה השירית: "במקום לקבוע את עצמי בשיש אני משתדלת/ להוסיף ולהיות צמח מצבות. יהודי נודד בין הקברים/ דבר מה הנסחף אם יש לו נהר. במבול הבא תתחשר יורה/ שחורה מהשמים. עודני מגירה אותה. אני משתדלת שלא לכוות את קצות אצבעותי התולות מהחליל".

 

"משירי אוגאווה יוקימיצו" - יובל אידו טל. הוצאת מוסד ביאליק, 103 עמ', 68 שקלים.

"יחידה" - הילה להב. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 77 עמ', 68 שקלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו