בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מנמוסיני - תרגומי שירה עתיקה": בין דיון לתפילה

לקט השירה העתיקה שתירגם וערך חוקר מחשבת ישראל הפרופ' יהודה ליבס הוא ספר ראשון בסדרה המוקדשת לירושלים העיר ולכותביה

תגובות

חזות הדורה במיוחד יש לספר הראשון ב"דבר-ים", סדרה חדשה מבית הוצאת כרמל המוקדשת לשירה מירושלים. ואולם, כפי שאנשי ההוצאה ממהרים לסייג ולהרחיב, הסדרה אינה מוקדשת לירושלים העיר ולכותביה, אלא ל"ירושלים כתפישה תרבותית". ואכן, ב"מנמוסיני", לקט השירה העתיקה שתירגם וערך חוקר מחשבת ישראל הפרופ' יהודה ליבס, אין כלל שירה שנכתבה בעיר או עליה. אם הלקט נקשר לירושלים, אין זה אלא בניסיונו של ליבס להדגיש את המיתוס כמרכז הכובד של ההוויה. אם ירושלים, על מורכבותה ההיסטורית, הדתית והאתנית, מסמלת את המיתוס ואת משקלו בעיצוב העבר וההווה, ליבס מנסה להצביע על מורכבות תרבותית דומה, הנסמכת אף היא על עיקרון מיתי מאחד, כאשר הוא מכנס שירה יוונית ולטינית וערבית עתיקה ומבחר ממה שהוא מכנה: שירת קבלה עברית. בעצם, ליבס מנסה, בצעד שיש בו מידות דומות של תעוזה ושל שמרנות, לשוב ולנסח את הקשר העתיק שבין שירה לפולחן, שבין שירה למיסטיקה. מבחינה זו, חזותו היוקרתית של הספר, המלווה בעבודות נייר יפות מאוד של הצייר סט אלטהולץ, אינה פועלת לטובתו. הספר נדמה כחפץ פולחן סלוני, חומרני, והטקסטים העתיקים הולכים מעט לאיבוד בין דפיו. במידה רבה, הדם נבלע גם בקול האישי כל כך שליבס משמיע בהקדמותיו לכל שער בספר. הסבריו שם מאירי עיניים, מרתקים לעתים, ונימתם מפקיעה את ידענותו המופלגת של ליבס מן התחום האקדמי אל התחום הרגשי-הרליגיוזי.

אבל "עניין זה אופייני לספרות המיסטית בכלל, שאין בה גבול חד וברור בין תפילה לדיון עיוני", ליבס קובע, וכמו כותב בזאת על ספרו שלו. הרי יש משהו אישי מאוד, אינטימי אפילו, בלקט שערך ותירגם, לא רק משום שמעטים מסוגלים לכתוב בנשימה אחת על ספר יצירה, על סאפפו, על פילון האלכסנדרוני ועל המשורר המוסלמי אלמתנבי, אלא גם משום שליבס, חוקר רציני מאוד, מרשה לעצמו כאן איזו אקראיות ואיזו פסקנות ואיזו פיוטיות, המביאות לידי ביטוי את עולמו הפנימי באופן שאין להפריך או לסתור.

"העולם, כידוע, נברא בדיבור", הוא כותב, ואינו מפרש כיצד ידוע, ולמי, וממתי. אבל כמה יפה, למשל, הוא מבאר קטע משירת הסיודוס היווני, איש המאה השמינית לפני הספירה, בתרגומו. "ככה דיברו מהירות הלשון נערות האל זאוס/ אז גם מסרו לי מטה מענף של דפנה מלבלבת/ חומד מרהיב שקטפו, ושירת אלוהים הן נפחו בי (...) מה לי אפוא להוסיף ודבר כאן על עץ ועל אבן". כותב ליבס: "השיר המספר על האלים הוא שנופח בהם את רוח החיים ובלעדיו לא ייוותר מהם אלא עץ ואבן. אני מציע לפרש כאן ‘עץ ואבן' כפי שמשמש צירוף זה בתנ"ך, כגנאי לאלילים שרוח חיים אין בהם". השיר הוא הנופח באלים רוח חיים, ולא להיפך, אומר ליבס. היוצר בעל שאר הרוח מכונן את העולם ולא מתאר אותו.

הקשר הזה שבין יצירה לבריאה הוא מרכז הכובד של "מנמוסיני" עצמו (מנמוסיני היא אם המוזות ופירוש שמה זיכרון; המוזות נועדו לסייע בשכחת צרות הקיום). כלומר, גם אם המנעד התרבותי שליבס פורש לפני קוראיו רחב מאוד, הוא נובע, בסיכומו של דבר, ממקורותיו היהודיים ובעיקר ממומחיותו בחקר הקבלה. בעצם, אחד המהלכים הבסיסיים שליבס מוביל כאן הוא ההצעה לקרוא בספרות הקבלה כבשירה, וליתר דיוק, לראות את הקשר ההדוק, הספרותי והמיסטי, שבין צורת ספר הזוהר וספר יצירה ובין תכניהם. בריאת העולם, לפי ליבס, היא מעשה של פיוט, המשתקף ומתגלם בפיוט שבספרי הקבלה, ולהיפך.

ליבס מרחיב וחוזר על הדברים ברבדים שונים. גם אם יש להודות בקוצר ידו של מי שאינו בקיא בקבלה ובתורות סוד בכלל לעמוד על מלוא משמעותם, יש בהם לספק עניין ואף השראה. ואולם ליבס מוסיף ומעמיד בשליש הראשון של ספרו מבחר קטעים מספרות הקבלה עצמה, בנוסח נבחר ובחלוקה לשורות קצרות, ומציע לקרוא בהם כבשירה. דווקא בנקודה זו קשה להשתכנע. נדמה כי שירה גדולה יותר אפשר למצוא בשפע במקרא, בלשון התורה והנביאים. מסתורית ורבת ממדים ככל שתהיה, משהו בלשון הקבלה נדמה כאן, לפחות לקורא התמים, מעט דידקטי, ומבחינת הסגנון והתנופה, נשמתה כמו חסרה מעט.

במלים אחרות, אם אכן אין גבול חד וברור בין דיון עיוני לתפילה, או אם שירה במיטבה עומדת בתחום הביניים שביניהם, אפשר לחוש בסוד שבדברים - גם בתרגומו של ליבס - דווקא בשירתם של סאפפו או הסיודוס, למשל, או במלים הנהדרות שכתב אלמנתבי בשירו "ותוך הגוף יש נפש": "ומה היא אהבה/ אם לא רפיון של יצר/ בו לב משליך עצמו/ שדוד לפני אויביו// לא יינתן לבי/ ליפהפיות לטרף/ ולא אצבעותי/ לכוס משקה מורכב (...) מקום הכי נכבד/ אוכף על סוס דוהר/ וטוב שברעים/ הריהו ספר, כתב".

 

"מנמוסיני - תרגומי שירה עתיקה". יהודה ליבס. הוצאת כרמל, 179 עמ', 89 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו