בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"טקסי הערב": בין אלימות לעדנה וחום

ספרו המצוין של המשורר ליאור שטרנברג מביא שירים משני עולמות מנוגדים ושונים של הוד קדום וסוער ובין משפחתיות ביתית

תגובות

טיבם של "טקסי הערב" המופיעים בכותרת ספרו החדש, המצוין, של המשורר ליאור שטרנברג, מתברר רק בשערו האחרון. לפני כן מתוודעים הקוראים לסדרה של טקסים אחרים, שהמשותף ביניהם אינו רב לכאורה. הראשונים שבהם שטופי אלימות והוד קדומים. האחרונים שבהם ביתיים, משפחתיים, מלאי עדנה וחום.

ואולם, אין להבין מכך כי הספר כולו, על חמשת שעריו, שבכל אחד מהם מכונן שטרנברג בכישרון רב עולם הרמטי כמעט, מתקדם באופן עקיב מאלה אל אלה. אף על פי שאפשר לזהות בספר התכנסות מן הטבע אל התרבות, מקיום ראשוני קשוח וטהור לקן עירוני מגונן ומרסן, ואף על פי שמפתה לראות בשערי הספר יחידות נפרדות, ביטוי לקול פואטי-סיפורי הפונה לכאן או לכאן כרצונו, נדמה כי קיימת אפשרות שלישית, ובה הטקסים-השערים אינם רק קוצבים את הזמן, אלה גם מציעים לחמוק מאחיזתו, לבקש איזו אי-זמניות.

כדי לעמוד על כך, אולי כדאי לקרוא בספר מן הסוף להתחלה. קל להבין את שירי ההורות הטרייה של שטרנברג, החותמים אותו. הם כתובים היטב והורים מותשים ונרגשים יזדהו עמם מיד. "אפשר לומר שהחגיגיות מאתנו והלאה/ היום רובץ על כתפינו ועייפות לא בריאה/ אוכלת בשרירים, בגוף ובנפש./ אבל אולי דווקא כך אנו נמדדים/ בין שבע ושבע ושלושים בערב,/ כשהיא, הנעה בינינו ובין החדרים/ אוספת את חיוכינו כגרגרי תירס מצלחתה". אלה הם טקסי הערב שבכותרת הספר. וגם אלה: "מריצים עיניים כבדות/ מול מסכים מאירים, אוכלים איזה דבר, לשים/ מלים כאריגי כביסה ספוגים, שומרים/ את פתחה, שוכחים/ כי היא זו השומרת עלינו".

קשים יותר ושכיחים פחות שירי "אגדת המישור", השער הפותח את הספר. כאן הטקסים אחרים: "בילדותי טבל אבי את כפו בקערה של דם איילים חם,/ ואמר: ‘לקק'/ אני עדיין זוכר את מגע עורו הקשה/ רווי בדם הטרי". "אגדת המישור" הוא מחזור שירים המתאר חברה שבטית, ספק-מאגית, שהמרחק בינה ובין הטבע לעצמו, בין עולם בעלי החיים, קטן. קיומה ראשוני, רווי סכנה ואלימות, אבל הנשמה שם כמו יודעת את עצמה. "מקצה המישור ועד קצהו אין אלא אוושה אחת/ טפיחה אחת של הלב (...) ימים פוקעים. עידנים קופאים באוויר החריף./ קדושה נבעית ביער כמערה".

מה, אפוא, מחבר בין שני העולמות, בין שני קצוות הספר? "האיל מרכין את ראשו, מעיר אותנו מתוך חיינו/ לזכור את יפיו שאין לו פתרון", כותב שטרנברג. אפשר להניח כי לא רק לנוכח התקבעות חייו סביב הולדת בתו שטרנברג מבקש לשוב ולהתעורר אל איזה יופי שבחירות ובחידה. הנה, גם במרכז "אגדת המישור" עומד ילד. "אני מתקרב אל הארנבת/ אני מתקרב אל הכלב/ אני מתקרב לגדר/ אני מתקרב אל הסוס (...) אני משליך אבנים לברכה הקדושה/ אני שר את השיר הגדול".

הילד, תודעתו קרובה אל הטבע. הוא שר את השיר הגדול בגופו, ללא תיווך המחשבה והמלה, ללא תיווך הדף, שהוא, על פי שטרנברג, המישור ("הדף הוא המישור" הוא שם ספרו השלישי). ואולם הילד הזה נתון לסכנה. "טבע הנער ארוך השער, נפל בין פסעי הקרח/ אחר כך באו הציפורים וצרחו/ אי אפשר היה לברוח עוד מן העולם". אפשר שזאת הנקודה שבה נפגשים המבט בתינוקת הישנה מוגנת בחדרה והדמיון המצייר את בן הציידים; בשלב מסוים לא יהיה אפשר עוד לברוח מן העולם, להימנע מן המפגש עם המציאות ומכאוביה ועוולותיה. קץ יבוא לתמימות. אפילו המישור-הדף, כלומר מרחבה של המחשבה המתקיימת לעצמה, אינו מוגן לעד.

אבל הנער מסמל גם את האפשרות השלישית. הוא כבר לא תינוק ועוד לא מבוגר. הוא אוחז בזמן הביניים או באי-זמניות. הוא משהו מן הילד הנשאר במבוגר. הוא עומד על הגבול שבין החוויה להתבוננות. לא בכדי הוא מופיע שוב שוב כגיבורו הסמוי של הספר. כך במחזור "נהר משני גדותיו", ובו תודעת הילד ותודעת המבוגר מתערבבות ללא התר בחלום, שהיקיצה ממנו כרוכה לא רק בהתעמתות עם אהבה קשה למימוש, אלא גם בהתעוררות יצירתית. כך גם ב"בין התחנה לבתים", השער השלישי בספר, שהוא מעין גרסה שירית לסיפורי המושבה של יהושע קנז או ישעיהו קורן ויש בו דרמה שבחוסר דרמה, ובדידות ושגרה וחלומות אפורים, ושמחה קטנה ואכזבה של יומיום, "לחם. גבינה. סלט./ גבר ואשה. גבר/ ואשה"; ויש בו, במחזור היפה הזה, גם נוכחות עיקשת של נער המתבונן בכל זה: "כדרכו, נרדם שעון אל גזע עץ הדר, אצבעותיו/ תופסות, קלושות, במחברתו, עוד רגע תישמט לחול./ וכשיקיץ, נרעד מצינתה הפתאומית של שעת הערב הקיצית/ יזכור רק זהבים בלומים בחלומו, ימחה עיניו, יחזור/ בשביל".

הנער, יקיצתו בלתי נמנעת - אי אפשר לברוח מן העולם - אבל זהבים בלומים בחלומו. זהבים שכאלה מוצא שטרנברג גם כשהוא חוזר ומניח את מבטו באינטימיות על המציאות הקשה שסביבו, על חמור הנוער בשחר ירושלמי, על עובד הניקיון במוזיאון, על דליה רביקוביץ המתה, על "ימי ראשית השנה, רוחות חגים, התפרעותה החייכנית/ של הרפתקה ארוכה". הנער, המשורר, עודנו ער להרפתקה הגדולה.

"טקסי הערב" - ליאור שטרנברג. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 93 עמ', 68 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו