בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להתמלא באיזה אושר

הספר הנפלא "זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה" של ז'ואן מרגריט הוא הזמנה להתבונן בחייכם באומץ וביושרה

תגובות

הספר הקט והנפלא הזה כמוהו כהצעה: התבוננו בחייכם באומץ, בעיניים פקוחות, ביושרה. התבוננו בילדות שלא תחזור, באובדן שכבר נחווה ובאובדן הממשמש ובא. התבוננו בהחמצות, בטעויות, ברוע, בתשוקה, במה שלא היה אפשר, במה שלא יהיה עוד. התבוננו בריק המטאפיסי בלי לבטל את המסתורין שבכל ובלי לדבוק באמונת שווא. התבוננו ללא פחד, ובתמורה תזכו בצלילות הדעת, שמשמעותה כבוד עצמי ופירותיה - אהבה, והאפשרות שלא להיבהל מן הגורל.

זוהי, במובנים ידועים, עצת זקני השבט, עצת חכמי דורות רבים. ז'ואן מרגריט, המשורר איש קטלוניה, בן 74, נזהר מעצות דווקא, אך מאמין בכוחה של השירה, אשר לה "אותה אינטנסיביות כמו לאמת". הוא גם מאמין בקוראיו, שיידעו להבדיל בין ספר עזרה עצמית ובין מסה של מונטיין, כלשונו; כלומר, בין חתירה לאמת ובין פטפטת בנוסח העידן החדש. מרגריט יכול להאמין בכל זה, כי הוא אינו מציע לאיש נחמת שווא. באחרית הדבר המרגשת לספרו זה, "זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה", בתרגום מצוין של המשורר שלמה אביו, הוא מציע לאמץ, במקומה, את הבדידות והתוגה כמנגנונים העוזרים למקם את המוות באופק מוכר. הוא מציע להתבונן בסוף הבלתי נמנע בלי לברוח אל הייאוש או אל ערכי הנעורים, שגם הם, בלשונו, "צורה של ייאוש". הוא מעמיד במקומם את צלילות הדעת, שהיא תנאי מקדים לחיים של הדרה ושוב - לאהבה.

תומר אפלבאום

העשור השמיני בחייו הוא למרגריט "זמן העצבות המגוננת". זה זמן שבו "אובדן חיים אינו בגדר נזק" ו"האהבה סופסוף/ מתפייסת עם התבונה". אבל אין זה זמן של אשליה או עליצות כוזבת, אפילו לא של דעיכת התשוקה, "הן הכל/ מותווה בגוף זה המזדקן במראה./ זולתו אין דבר". לנוכח זקפת בוקר לא צפויה הוא נזכר בימי בחרותו ויודע, "עכשיו אין אחת שתרצה לרקוד עמו/ הוא משלים עם זה. אבל בלי חיוך".

לעומת זאת, מרגריט שב וחוזר לעניין האהבה. "לאהבה תהיה/ החל מעכשיו המלה האחרונה", הוא כותב בהביטו בגופו. אבל מהי אותה אהבה? גם כאן אין הוא תמים. "אני חי עכשיו במקום/ שבו לדבר, זולת ממון, אין ערך/ די ממון לקנות בדידות/ הדומה לאהבה. וייתכן שהיא האהבה". בדידות היא אהבה? אהבה היא בדידות? הערותיו הרבות של מרגריט על האהבה דו-משמעיות לרוב. מבחינה ביוגרפית, הוא ידע חיי נישואים ארוכים ואובדן כבד בצדם: שתי בנותיו מתו, האחת בעודה תינוקת, השנייה בת 31. כעת, מביתו הריק, הוא כותב, "אהבה פירושה להביט עכשיו מהחלונות/ שהרי העבר הוא חגיגה/ ואנו קרואיה היחידים". אפשר אפוא שהאהבה לדרך שעברת והיא רק שלך, על תחלואיה והעונג שבה והמכות שהיא מזמנת, היא אהבה לנס החיים והשלמה עם מחירם ההכרחי.

אבל במקום אחר יחסו של מרגריט לעבר מתעתע יותר. "בדלי זיכרונות, זה מה שנותר לי/ להסביר לעצמי שהאהבה/ היא המקום שבו החיים נטשוני". אולי החיים נטשו את מרגריט באהבה, משום שהיא לימדה אותו כאב עז (אבל בלעדי סערת הרגש, מה טעמם?), ואולי מובנו של המשפט הפוך: באהבה מרגריט גילה משהו חזק וחשוב יותר מן החיים, משהו המאפשר לו לנטוש את מובנם הצר יותר, משהו הכרוך בזניחת העצמי, בפנייה אל הזולת (בשיר נועז ונפלא הוא מביא את הפנייה הזאת אל גבול האפשר; אדם זקן מאוד יודע, "אלה שאוהבים אותך רוצים שתמות./ כיוון שאתה אוהב אותם, תרצה למות./ לוגיקת האהבה, שקשה לרצותה./ לוגיקת המוות, שקשה לרצותה./ יש הקלה בידיעה שהן כה דומות").

ואולי האהבה היא אהבת האל? מרגריט הוא אמן של התבוננות אינטימית בסובב אותו ובנפשו, אבל הוא גם משורר ההוגה במטאפיסי. כאן, בשיר נפלא נוסף, תשובתו קצרה וחדה כמעט. "גם אלוהים, הברוטלי שבמיתוסים/ קצרה ידו להצילני מעצמי/ שכן זה רחוב ללא מוצא. ליחס לו רגש פירושו אובדן/ המסתורין - כוחו היחיד (...) ניטשה טעה: אנו מתחזקים/ ככל שהמיתוסים נחלשים".

אם כן, גם אם "לחיות פירושו לבקש נחמה", בלשונו של מרגריט, אין לבקשה במיתוס כוזב. מרגריט, כך נדמה, נזהר מלהציע מיתוס משל עצמו. הוא מסויג, הוא דו משמעי, הוא מפוכח, הוא אבל, הוא אכזרי לעתים. מה הוא מציע, אפוא? את צלילות הדעת, שוב ושוב, את הכנות ואת ה-Dignitat, מלת מפתח בספרו, שיש בה יושרה ואצילות ודרך ארץ ואביו תירגם הדרה: "הכל תרים אחר דבר-מה:/ למיטב ידיעתי זו ההדרה/ לבדה, הדרת חיים, בלכתנו לעבר/ החלק החשוך של הדרך".

על פניו, מרגריט מדווח במפורש כי הוא מוצא את ההדרה בבדידות, כלומר, אולי, באדם כשהוא לעצמו, בהתמודדותו האמיצה עם גורלו הבלעדי. ואולם באופן פרדוקסלי, מרגריט חולק בהדרה זו עם הכל ועושה אותה לחוויה משותפת, אפשרית, נוכחת. לא בזיקוקי דינור שיריים, אלא לאט לאט, בלשון מחושבת וחושנית של מלנכוליה ופיכחון, ההדרה שבצלילות דעתו ממלאת את הקוראים בו איזה אושר, איזה טוב.

 

"זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה" - ז'ואן מרגריט. תירגם מקטלנית: שלמה אביו. קשב לשירה, 73 עמ', 68 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו