בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שבשירה

"לשון אטית" של שירה סתיו

השירים בספר הביכורים היפה והחכם של המשוררת מגוללים סיפור חניכה עירוני בעיניים פקוחות ולשון משוכללת

6תגובות

אין צורך להרחיק בקריאה בספר הביכורים היפה והחכם של שירה סתיו כדי לעמוד על מרכז הכובד שלו, על התנועה הרוחשת בו. "ותאמר לכי ל מעירך ומחדרך/ ומבית אביך אל הרחוב אשר אראך שם/ דירה בשכירות משנה", היא מכריזה כבר בשיר הפותח, "וקחי נא/ אותך את יחידתך אשר לא אהבת". זהו אפוא סיפור חניכה של צעירה העוזבת את בית הוריה ויוצאת אל העיר הגדולה, אל חייה, אל עצמאותה. שירים רבים ב"לשון אטית" חוזרים אל החוויה הזאת, אל ההתרחקות מן השורשים, אל הניסיון ללהוב בפריחה משלה, אל השיבה הסמלית הביתה, וקל לשרטט מתוכם איזה דיוקן מוכר, איזה סיפור המנוסח מחדש בלשון מקורית ומושכלת וחיה מאוד.

אבל דווקא משום כך, או לאור כך, אולי כדאי לתת את הדעת דווקא לשורות החורגות כביכול מן התבנית הזאת, למשל, לשיר קצר, חושני מאוד וקורע לב, המספר: "נשיכה זעירה בצוואר והוא מפכה אנחות/ פועה כמו שה, יבבות קטנות, מתוקות/ מתוקות, הלב טובע בדבש.// מה אעשה ללא הדבש הזה בחיי/ לאחר שעזבו אותי אנחותיו לאנחותי". אין כאן הרבה, ובכל זאת, דבש המגע האירוטי הזעיר, המדויק, מוחשי, וכמוהו אובדנו והתחושה כי החיים מאבדים אז את צבעם וכמוהו השאלה הפתוחה, במה יתמלאו ומה יהיה עכשיו.

כי צאתה של סתיו מביתה משמעותה, בין השאר, ואולי בעיקר, האפשרות לחיות חיים אירוטיים - לא חיי הוללות והתנסות בולמוסית דווקא, אלא חיים הנפתחים לאפשרות של ידיעה עצמית אינטימית. כמובן, יש בכך מן הפרדוקס. האינטימיות שבבית משפחת המקור, שסתיו מרבה לעסוק בה, מאיימת על הידיעה העצמית - כך מתגוננים שם ילדי המשפחה: "אחד גידל לו עיוורון/ בתוך המשקפיים/ אחת הצטמקה/ בתוך ילדה טובה" - אבל בהרפתקאה האירוטית יש מן הבקשה למצוא בית חדש, כלומר יש בה סכנה חדשה, איום נוסף על גרעין העצמי.

הסכנה הזאת לובשת שתי צורות: ניכור ושברון לב. ככלל, נדמה ש"לשון אטית" נכתב במבט לאחור, ממרחק בטוח מכל שאירע, ובכל זאת, קל להבחין כי על הניכור סתיו מספרת בגוף שני, בעוד שבשברון הלב היא שקועה בגוף ראשון. שני שירים חזקים מאוד בספרה מתארים מין מנוכר, נצלני, מזוכיסטי במידת מה. שניהם כתובים בגוף שני ומביעים, לצד החמלה כלפי הנשים הנמענות, איזו התרסה כלפי הגברים המעורבים במשהו שנדמה כאונס, רגשי לפחות. "איש שידע נשים רבות ונערות/ ידייך חיבקו את כתפיו המכוסות בהרות שמש, שם יכולת להחביא את פניך, את פחדך הננשף ממך והלאה כשאת/ מרוקנת את עצמך מכל זיכרון וחוזר חלילה עם כל נשימה, ואת מעניקה לו את בשרך שנוא/ כל כך שישתמש בו"; "הוא יחזיק את הראש שלך בתוך הבוץ/ וילחץ על הצוואר/ תרגישי את כל המשקל שלו/ בזמן שהוא דופק אותך/ ודופק אותך (...) הוא מדבר אתך/ בשפה שאת מבינה/ ואני, את/ מדברת אתך/ בשפה שאת לא מבינה".

"אני, את" - בשני השירים סתיו מצניעה את הדמיון (או הזהות) בינה ובין הצעירה המדוברת, אבל לא מסתירה אותו. לעתים נדמה כי יש משהו מודע לעצמו בטקטיקה זו, משהו המגייס את האישי אל הפוליטי. לא כך כאשר סתיו מדברת על שברון לב, על געגוע, על כמיהה אירוטית, על זיכרון המאהב המסרב להתפוגג, על הפחד לשכוח אותו ועל איזו ידיעה מפוכחת, "אם לא תיגע בי/ אמות.// אבל אתה לא תיגע בי/ ואני לא אמות".

נדמה כי יתרונה הגדול של סתיו על פני כותבים אחרים המגוללים סיפור חניכה עירוני שכזה הוא שאכן, היא אינה מבקשת את ההתנסות לבדה, את עוצמתה המתעתעת, אלא את הידיעה העצמית המבשילה בתוכה ובזכותה. במבט מקרוב ובמבט מרחוק עיניה פקוחות ולשונה משוכללת. כך היא יכולה לגלות אמפתיה לא שכיחה גם לגברים ולחולשתם ("כמה משונה, לא הגוף, שרירים/ יפים וחלקים, אלא/ הדבר הזה שתלוי להם/ באמצע, עצוב כמו פרח לא מוגן"), להתענג על מין אוראלי, תרתי משמע ("כווץ שפתיך לנשיקה או לומר את המלה: תות/ והתקרב אל לב המכתש, למקום בו העוקץ קטום/ והריח כונס עצמו פנימה, עמום כעלווה") וללמוד במידת מה של אירוניה סרבנית את מלאכת האבל ("השבוע הבא יצחק עלי/ כשאתחיל לטוות מחדש/ בעמל קל/ חלום שקוף.// העוד חצי שנה יצחק עלי/ כשאחפור עמוק בגופי/ נאחזת בבדל כאב/ כמי שמטמינה אוצר").

ואותה מודעות עצמית, אותה חתירה לידיעה אינטימית של הגוף והרוח, ממילא לא מרחיקה אותה מבית הוריה. לא בכדי היא פותחת את הספר שם. גם אם היא מצהירה על עצמה, "את הזוכרת שאין מקום שהוא לך/ בית, את היודעת שאין לך בית/ שהוא מקום", סתיו יודעת וזוכרת. כל התנסויותיה מקורן באין-יש הזה, ביש-אין הזה, וזה גם מקור שירתה. "את, צריך לתלוש לך את המלים מהפה/ כמו מסמרים מקיר/ אמר לי סבא/ מעל מיטת מותו (...) ספרי לי, הפציר/ את ראית עולם.// לא ראיתי, סבא, אלא/ מבעד לחורי המסמרים/ שהותרתי בקירות הבית".

 

"לשון אטית". שירה סתיו. דביר, 103 עמ', 76 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו