"סידור עבודה" של אגי משעול: המשוררת של מלאכת החיים

גם ברגעיה האירוניים יותר, אגי משעול אף פעם איננה ניהיליסטית. נדמה כי יותר משהיא מצביעה על הקיטוב בין השירה לחיים, היא מבקשת לאחות אותו

ארז שוייצר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז שוייצר

פרקי התבוננות בחיי הכפר, מחשבות על הזמן ועל המוות, מדיטציה על מדיטציה ויוגה, הצצה חומלת ומדויקת בפסיכולוגיה של האני, ביחסים בינאישיים, פרידה שאינה נגמרת מן ההורים, מאבק בצללים שהשאירו אחריהם, מעט פוליטיקה, מעט פוליטיקה של השירה. מנעד הנושאים שאגי משעול נוגעת בהם ב"סידור עבודה", ספרה החמישה-עשר, מוכר היטב לקוראיה, וכמוהו גם לשונה המוסיקלית וחוכמת האגב שלה, שאיננה חוכמה טריוויאלית בכלל.

משעול היא משוררת של מלאכת החיים ובמלאכת החיים נושאים הרבים. היא משמשת להם מראה ופה ומקור לנחמה. אבל אם מבקשים, אפשר למשוך מתוך ספרה היפה חוט של ספק, הנסוב לא על מלאכה זו, אלא על שיקופה המרוחק, על מלאכת הכתיבה. ספרים מופיעים שוב ושוב ב"סידור עבודה". הם מפירים את מנוחתה של משעול, מעוררים בה חוסר שקט או מלמדים אותה עליו. כך, כבר בשיר הפותח: "מה בטש בי/ לצאת ולבוא, למשוך/ מגרה על מגרה/ לטרוק ספרים שפעם אולי/ רמזו לי דבר מה". מה רמזו לה? "מדי פעם נשלף ספר ורחש דפיו/ הוא משק כנפיים אל הטמיר". ספרים מרמזים על הנשגב, ועם זאת, יש להיזהר מלייחס להם יכולת מופלגת. "יש יושבים כעת משני צדיו של שיר/ כאילו הוא כדור בדולח", משעול כותבת, ואולי מבקשת לא לייחס לה משהו שאינה יכולה לקבל על עצמה. במידת מה, היא מבקשת להתנער כאן ממשהו, להתפכח או לדבר על פיכחון.

אגי משעול
אגי משעול. מקור נחמהצילום: איריס נשר

בשיר ושמו "בת יענה (המשורר מעלעל בטיוטות)", משעול מתארת בהומר אופייני את הספק המתמיד של המשורר ביצירתו, הן בערכה והן ביכולתה לספק לו איזו משמעות סופית. את השיר - השיר היחיד, אבל במידת מה, מכלול היצירה, שלא יושלם לעולם - היא משווה לבת יענה, שנבראה "משאריות וכל מה שלא/ יכול היה לומר עליו כי טוב" (חיבור של רגלי תיש לאצבעות תרנגולת, למשל, וכנפיים שאינן מסוגלות לשאת את הגוף). כנגד פגמיה אלה, וכפיצוי עליהם, הבורא "זיכה אותה/ בניגוד מוחלט לעובדות/ גם במטאפורה של הראש הנטמן בחול".

אירוניה ארס-פואטית אינה חסרה אפוא למשעול. על המשוררים, והיא ביניהם, היא כותבת: "צמאים לכל מלת יחס ועם זאת/ שותתים מכל מקף// שירינו סופחים אליהם את כל החוכמה/ כדי לאפשר לחיים להתנהל בטיפשות". היא מחמירה עם עמיתיה, ערה לנרקיסיזם שלהם, אבל גם מכירה ביכולתם להציע משהו לזולת דווקא מתוך חולשתם. הם, והיא בתוכם, מחפשים "דיבור אחד מרוכז/ שיצדיק את האי קיום שלנו// ערים כמו ציפור בלילה/ שנותרה ללא עץ/ אבל עד כדי כך עצמנו/ - הופכים כבר לאתם".

בסיכומו של דבר, גם ברגעיה האירוניים יותר, משעול אף פעם איננה ניהיליסטית. נדמה כי יותר משהיא מצביעה, מתוך אותו ספק מתעורר, על הקיטוב בין השירה לחיים, היא מבקשת, במידת האפשר, לאחות אותו. דרכה לעשות זאת מתחילה בפיכחון - כבת יענה המוציאה את ראשה מן החול - אבל סופו השלמה. לבת יענה תפקיד משלה בבריאה. במלים אחרות, דווקא הספק שמפעפע ב"סידור עבודה" מדגיש את הפן הרליגיוזי שבשירתה. זה הפן המיטיב כל כך להתבונן בטבע ולגלות בו שוב ושוב כי "הזמן הוא פלא", או להכות על חטא, כי "כשאהבנו ללא שוליים ואלוהים/ בא לקחת את שלו/ זרקנו לא חיוך קטן כי לא חשבנו/ שמגיע לו יותר".

בשיר שהעניק לקובץ את כותרתו, משעול מסמנת היטב את הטריטוריה הפואטית שלה. "אתה צודק, היו כאלה/ שאלוהי המחברות הגלה אותם מארצם/ כדי לכתוב את הביוגרפיה שלו/ אבל רובנו מופקדים על איזה/ דלת אמות, מרבים לו עיניים/ בזמן שאחרים בהסח". הדברים מפורשים, בוטים כמעט, ובוודאי עומדים בסתירה להערותיה האירוניות של משעול על משוררים. כאן הם נשלחו להרבות עיניים לאלוהים ואולי גם לקוראים שדעתם מוסחת. סופו של אותו שיר מדגיש את מקומה הספציפי ביניהם: "אותי שמט (הורים מתופת/ ואני בכפם) בצל מטע אפרסמון/ תחת מסלול נדידת הציפורים/ עורבים רואים אותי יוצאת/ ונכנסת לתוך הבית וזה/ לזה קוראים/ קרע קרע".

עטיפת הספר

משעול נשמטה, מתוך תופת השואה, אל מטע אפרסמון, אל העורבים המתבוננים בה והיא בהם. אם רוצים, היא כמו עונה בזאת על טענות המופנות כלפיה כמשוררת של דלת אמות, של נעימות בורגנית ופנאי כפרי, של בחירה ולא של כורח. כמובן, אפשר למצוא את כל אלה גם ב"סידור עבודה" - משעול נושמת בו נשימה יוגית ארוכה ואז כותבת, "אני אוהבת/ אבל עוד לא ברמה/ של להמות כיונה/ ואין מה להתלונן כשהרוב/ טוב" - אבל משעול אינה מתעלמת מן העוולה, מן הכאב. היא מנסחת אותם בחדות ובדיוק ששורשיהם ומטרותיהם פחות סוציולוגיים ויותר פסיכולוגיים. היא פונה אל היחיד ולא אל הכלל, ומן היחידים האלה מורכב קהל קוראיה הגדול. אפשר להבין את סוד הצלחתה. היא מדברת אל אלה שהיא מתארת בספר זה בשורות נפלאות, אל אלה שכמוה, שכמו רובנו, "מפסידים כנפיים הצומחות/ רק למי שקודם קופץ/ אל התהום/ בלעדיהן".

"סידור עבודה" - אגי משעול. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 94 עמ', 88 שקלים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ