טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ספר העדר" של יצחק לאור: בזעם ובחמלה

שירתו של לאור גדושה בשניות, בעידון ובבוטות, בחדווה ובמרירות, בבשר וברוח. בספר החדש נעים כל אלה סביב הנוכחות הקרבה של המוות

6תגובות

אם מבקשים לתהות על רוח האדם, הציע יצחק לאור ברומן "עם, מאכל מלכים", כדאי להתבונן בקבוצת חיילים העומדים במסדר, בוהים, אילמים לנוכח הפקודות המוטחות בהם, אך יודעים: "הכל עובר ומגיע אל קצו, כמו גשם שוטף". הצעתו זו של לאור שבה לתודעה לנוכח שם קובץ השירה החדש שלו, "ספר העדר". לא רק ביקורת גורפת, מעוררת רתיעה, יש בכותרת זו - על ההולכים עיוורים בתלם, על המבקשים להימחק בתוך זהות קולקטיבית - אלא גם מידה של אמפטיה. בשיני ההיסטוריה היחיד נגרס ונרשם כפריט בספר המלאי החקלאי.

במקום אחר הבחין לאור בין האמפטיה ובין המעשה הפוליטי, שאין בו מקום להבנה ולסלחנות וליחסיות, אלא רק חתירה חסרת פשרות לצדק. שירתו אכן גדושה בשניות, בזעם ובחמלה, בעידון ובבוטות, בחדווה ובמרירות, בבשר וברוח. ב"ספר העדר" נעים כל אלה סביב הנוכחות הקרבה של המוות, הזקנה, ההתרככות, לא רק של הזין הזקור, גיבור רבים משירי לאור, אלא גם של הרוח. לא שרוחו לוחמנית כאן פחות, מתקוממת פחות, אבל אם, למשל, הדחיפות היא מסימני ההיכר של שירתו, רוב שירי השער הראשון בספר מצטמצמים למלה או שתיים בשורה. בצמצום זה יש מבקשת הזיקוק של חוויית ההיות, אבל גם ויתור על התנופה, על השכלול הלשוני, וגם נכונות ברוכה להיות נדוש, לגשש באפילה. "עוד/ מעט/ השמש/ ייהפך/ לחושך/ והירח/ לדם/ יכסה/ ארץ/ וערפל/ יבלע/ אדם".

לאור מרשה לעצמו להיות רגשן, ומרגש, וכותב: "היית ילד, אמי אהבה/ אותי, אני צמא לאהבה, אני מוותר, מוכן/ ללכת, רק עוד רגע". הוא מרבה להביט לאחור, בנעוריו, בחבריו החולים, המתים. חזקים מאוד שיריו אלה, שבחלקם נכתבו לזכר חללי מלחמה. הזעם הפוליטי מתמזג בהם באבל ובאובדן ובאהבת אדם ובחרדה לבן המתקרב לגיל הגיוס. כאן נוכחות מלוא התנופה של לאור, ראייתו ההיסטורית הרחבה והאירוניה המרירה שלו לנוכח עקרות המחאה מול הכוח.

אלבר קאמי כתב פעם, "העוני דאג שלא אחשוב כי הכל כשורה לעין לשמש ובהיסטוריה. השמש לימדה אותי שההיסטוריה איננה הכל". אין חריפים ופוקחי עיניים משירי המחאה של לאור, שאינם רק זועקים מרה, אלא גם יודעים להפנות אצבע מאשימה כלפי האחראים, האדישים, שיכורי הכוח. ואולם גם מבעדם, גם מבעד למסך ההיסטוריה, מבצבצת השמש, ולאור מפליא לתאר גם אותה. "זכור/ איך בלילות/ הבהירים נפתחה לך פרוכת/ השמים/ זהב קדוש שפע/ ובכמה אושר הבטחת ללכת/ בעקבות לוויין אחד למעלה".

אם המוות האישי נוכח בספר מראשיתו (הוא נפתח בנוסח חדש לשירו הידוע של הקיסר הדריאנוס על הנשמה הנפרדת מן הגוף), דווקא בשירים שלאור כתב לזכר חבריו יש שלמות שבעצב והכרה בנקיפת הזמן. לדן דאור כתב, "עץ גדול, כשעוקרים אותו, שוכב על צדו/ שורשיו באוויר/ רגבים על טפריו כמו דם/ ובני אדם עוברים משתאים כמה מעט צריך/ בשביל להחזיק מעמד על פני האדמה וכמה/ מהר עובר המוות". לעומתם, בשירים שלאור מתבונן בהם בכיליונו שלו ניכרת היאחזות נואשת בתשוקה, בפיסיות, שעליהן הוא מגן (גם) מפני "טריבונל גדול וצועד של פחד מפני הגוף". כאן מופיעה שניות נוספת בשירי לאור. מצד אחד, התא המשפחתי מוצג בהם לא אחת כסוכן של בורגנות אטומה, המגוננת על עצמה מפני סבלו של הזולת ("צחנת הגוויות מתבטלת מפני ריח התבשיל") ויש בה צביעות ושקר מובנים (שירים רבים מוקדשים למערכות יחסים מחוץ לנישואים; האשה הנואפת מוסרת למאהבה את סודותיה הכי כמוסים, אבל לא את קוד הבנק של בעלה, כי "נאמנות אינה קשורה לבשר ולאורגזמה"). מצד אחר, כמו הגוף, התא המשפחתי הוא כמעט כל מה שיש, כל מה שלאור מאמין בו.

ישנה האהבה. האהבה לרעיה. האהבה לבן. לאור מקדש אותה לעתים כמשמעות העליונה של קיום היחיד, ולעומתה הכל בטל, ובלעדיה גם התשוקה אובדת באפילה. שיר אהבה נפלא חותם את "ספר העדר", ובו החסר הגדול, הקיום הפיסי המנוול ואוזלת היד המוסרית מפנים את מקומם לחסד ביתי ומטאפיסי האחוזים זה בזה ללא התר. "אין לחיים שום משמעות, את אומרת/ זולת נשיאה בעול, ואני כמו מאז מצאתיני/ לומד ממך ומסכים בכל, ובכל זאת, הלחם/ איננו רק לחם, והיין איננו רק יין, ולפעמים/ ליד השולחן, יש לפניך אור אחר, גדול./ אין כלום בידי, יש לי די" (...) "איני פוחד מן החושך, פחם/ עינייך הוא יהלום גדול בתוך היקום המתפורר (...). מודה אני/ לפניך. אין כלום בידי. יש לי די".

(ואם כדאי לסבול את שירי הנשים האחרות, את התשוקה הברוטלית לעתים, המעוורת לא אחת, שנעשית לעתים דורסנית ובוטה, את העדפת אמת הגוף והעוולה על שפת הרוך והנחמה, גם אם יש בה מידה של כזב, אם כדאי לשאת את כל אלה תמורת שיר שכזה, תמורת אהבה שכזאת - את השאלה הזאת יש להפנות אל נמענת השיר, ואולי אל הנשים כולן, ואולי גם אל הגברים כולם, אל הקוראים כולם, שכן, במידת מה, במידה רבה, זו השאלה שמציבה לפנינו שירתו של יצחק לאור).

 

"ספר העדר". יצחק לאור. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 131 עמ', 88 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#