בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין אקסטזה לייאוש

2תגובות

יונדב קפלון, יליד 1963, נחשב לאחד ממבשריו של הגל הדתי-הלאומי בשירה העברית. גל זה הניב בשנים האחרונות לא מעט הישגים ספרותיים, כשירתם של אלחנן ניר וסיון הר-שפי, וגם עורר תהיות לא פשוטות באשר לקשר בין דבקות בעמדה רוחנית מחייבת וארוכת מסורת ובין עומק הגותי ולשוני ביצירה, וכמובן, בין אלה ובין סוגיות של פוליטיקה ומוסר משני צדדיו של הקו הירוק. קפלון קדם לכל זה. עוד בימי פינוי ימית כתב את המחזור "עיר ימים ספורים". אפשר להציץ בקינה הזאת ולראות הן כיצד הותכה אז השירה המודרנית והגישה המכונה אמונית והן את שורשיה של התפישה שהיתה ברבות הימים לקרע בלתי ניתן לאיחוי. "של נעלך מעל רגלך/ כי החול/ קדוש", למשל.

ואולם, כפי שמדגיש דן מירון במאמר היסודי החותם את "מזמור זמני", כדאי מאוד להימנע משיוכו של קפלון לזרם זה או אחר ובוודאי לא לראות בשירתו אמנות מגויסת. אסופה מקיפה זו משירתו מלמדת לא רק עד כמה הדחף הלאומי-משיחי תופס מקום זניח כמעט ביצירת קפלון, אלא גם עד כמה קולו הוא קול של יחיד, קולו של משורר מורכב החותר לכונן בלשונו עמדה נבדלת בעולם. לעתים קרובות קפלון מבטא דווקא סירוב להיכלל בציבור, "להתפלל כעבד", להסתפק בתשובות מן המוכן. וככל ששירתו מכילה אידיאה תיאולוגית מובהקת, ככל שהוא מנהל דו-שיח עם מושג האל, הוא מודע בחריפות גוברת והולכת למרחק שבינו ובין הקדושה, שבינו ובין הרוח המוחלטת שאליה עיניו נישאות. מרחק זה, שפירנס מאז ומעולם את השירה והמחשבה התיאולוגית המרתקת ביותר, ממאן להצטמצם ועומד גם במוקד יצירתו שלו.

"והרי את מקודשת לי נגיד/ בטבעת זו העשויה/ עשן אפור/ אשר דבר אינו סופי או ממשי בה/ זולת החור", כותב קפלון לאשתו (ומקדיש לה גם כמה שירים אירוטיים חריפים מאוד ושורות כמו "שלח אצבע ברה ורעודה/ כמו ענף גח לרפרף/ על פי מערה// עדי אנחת אשתך"). כפי שהאהבה האירוטית משולה לעתים לאהבת השכינה, קפלון מבטא בטבעת העשן את ההכרה במגבלות החומר בבואו להכיל את מה שאין לו שיעור וביכולתנו להכיר באמת רק כהיעדר, כחור. המגבלה הזאת, המרחק התמידי, קפלון מקונן עליהם לא אחת, אבל רואה גם את ההיבט הקומי שבהם. מכאן שהוא מעז לכתוב לא רק "ואתה/ זהב אדם/ ניבט על סביבותיך במכרה נטוש", אלא גם, על השבת, "מנענעי בטוסיק/ ומתנדנדי בתי כנסת/ גומרים עליה/ ונרדמים".

המעבר החד משפת המסורת או משפה לירית נועזת לשפת יומיום ואף לסלנג אירוני מאפיין את שירתו של קפלון. "כל הפריסקופים מדברים גבוהה ומשקרים לי בעיניים", הוא כותב, מבלי להפסיק לדבר גבוהה ולכתוב שורות כמו "אתה עדיין צל ופצלות/ מול הפלא האפל". נדמה כי קפלון מבקש לשים סייג לשירה, להתריע מפני השגבת הלשון, מפני הבלבול בין האסתטי לדתי.

ואולם אפשר שאין זה רק אמצעי רטורי, אלא גם ביטוי לאופי היומני, המקיף-כל, המשתנה מיום ליום, שבשירת קפלון. אפשר לקרוא ב"מזמור זמני" כבאוטוביוגרפיה רוחנית, כתיעוד של מאבק הנמשך חיים שלמים. מובן שבמאבק בין הקיום הגשמי לכמיהה המטאפיסית יש רגעים של התעלות ושל סתמיות גמורה, של אקסטזה ושל ייאוש, אבל מרתק לגלות, ולכך תורמת הקריאה בשירתו של קפלון כביומן, כי קשה לנבא מתי יתחוללו, אם מתוך תפילה או במעשה יומיום, למשל.

הלשון היא בשביל קפלון כלי של הרוח, היא הגוף המבקש לחרוג מעצמו. באין לו אלא את הגוף הזה, המאבק התיאולוגי שלו הוא גם מאבק פואטי. בתחילת דרכו קפלון הוא מאמין תם בשפה ("ברור ועז היתמר מן הניגון/ שמו"). בהמשך, עם בוא הספק, הוא מבקש לשתוק על מה שאי אפשר לדבר על אודותיו ("הגאולה? / היא תלויה במיצוי הייאוש./ אני מבין ונשבע/ לשמור על צלילות הדממה"). בשלב אחר, אגב כתיבת דימוי מופלא ליחסו של האל לאדם ("מעמקי החריץ החדש/ בסוליית מגף אלוה"), הוא מבקש להימנע מעצם הדיון בשאלות של סבל וגאולה ("סרב בנימוס להתייחס לכל זה"). לעתים הוא מבקש רק לחזור ולהתכנס בנחמת הגוף-השפה ("בתוך מלה אחת, אפשר/ צוואר או ורד,/ שב כבתוך שירה/ ובכה, בכה בן אדם") ולעתים שב להאמין בתום ובלהט בשליחותו כמשורר ("ספרי נא אנא עוד הפעם/ על העיר הוורדרדה, עיר האלוהים/ לא על הגבר הזע שם/ הנאנק בעלטת./ עורי כזמיר, דברי שיר!").

הניסיון התמידי, המובן מאליו כביכול ובכל זאת נשכח לעתים, לעשות את המלים מרכבה לרוח נוכח בשירת קפלון ודומיו באופן ישיר, מעצם עיסוקם בחוויה הדתית. אפשר שיש בכך להסביר את כוחם, וגם את הנפח הגדל והולך שהם צוברים בשירה העכשווית. מכל מקום, למאבקו האישי של קפלון לא היה קיום ללא לשונו הווירטואוזית, היצרית והמהלכת קסם. במידה רבה, היא המחוללת את שהוא מבקש, ולעתים קרובות מאוד זה קורה דווקא בעיר של מטה, "על האי הזה, הצר והלהוב, שאלפי עליו, דודי/ שמש ואנטנות, נסערים אליו ומקרבים לו/ לחי מכוסה זיפים/ בתחינה להתאפר לרגע בזהב". ללמדנו משהו.

 

"מזמור זמני - כל השירים עד כה". יונדב קפלון. הוצאת מוסד ביאליק, 360 עמ', 96 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו