בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירי סוף הדרך: על "שירים מחיים רבים" ו"פחיתה"

החיוניות הפועמת בקובץ של פיצ'י נובעת מאהבת השירה, מהאמונה בה. "הדם שלי הופך/ דיו./ גופי הוא כלי כתיבה/ ביד מי שברא"

2תגובות

הלך רוח מרחיב לב יש ב"שירים מחיים רבים", אסופה מעיזבונו של המשורר פיצ'י יהורם בן מאיר, שמת לפני כשנתיים. רוב השירים שכונסו בה נכתבו בחודשים שפיצ'י נאבק בהם במחלתו, וידע שלא יוכל לה. מותו הצפוי, שנעשה לו מוחשי וממשי יותר מיום ליום, נוכח בשירים אלה ומניע אותם, אבל אינו גיבורם. לא די בכך שהמוות אינו מעורר בו פחד ותרעומת, הוא גם אינו מעורר בו דחף של סיכום ולא הרהורים מטאפיסיים ולא חקירה ספקולטיבית של העתיד לבוא. "שירים מחיים רבים" מרחיב את הלב מכיוון שהוא כל כולו הווה. יש בו כדי להזכיר את החיוניות והפליאה והתום שהם מנת חלקם של אלה שמגעם עם ההווה אינטימי וחזק ולכיד.

במכתם אחד מסכם פיצ'י את נקודת המוצא שלו. "אני עושה חסד של/ אמת/ ואומר למת/ מת הוא מת". דווקא מתוך אותה גישה, שאינה מניחה את קיומו של דבר אחרי חיי הבשר, פיצ'י יוצא למסע קטן של חיוב הקיום. "מעל השקדייה/ עולה אשה במדרגות האבן/ השחוקות/ העתיקות./ מעל ראשה תוהה רעישה קלה כלה/ של מזמוטי לבניני/ הכרוב במעוף/ אהבה דומם (...) אין צורך לרומם/ דבר". במקום אחר הוא מתבונן בהר ובחורש, ברועה ובעדרו, ומדגיש: "הרוחני אין לו מקום; הוא בצפון/ והוא בדרום בעת ובעונה/ אחת. ציפור אחת (...) לרוב העולם קרוב אלי/ מאוד".

ובכל זאת, פיצ'י הוא משורר רליגיוזי ובעולמו יש מקום רב לקודש. בשיר הפותח את הקובץ הוא מתייחס למותו במלים "אני אגור בהר קודשי/ לא על בסיס חודשי, לא שנתי/ אלא נצחי". אלוהיו הוא אלוהים אקזיסטנציאלי, המכונן על ידי האדם. "לא אעשה אלוהים אחרים/ על פני/ אלוהים מביט אל פני/ פנים אל פנים/ וחי/ והיה לאל חי".

נקודת ההשקה בין האדם הסופי לקיום בקודש היא, לפי פיצ'י, בשירה. אם המוות אינו גיבור הקובץ, השירה היא גיבורתו המובהקת. פיצ'י מרבה להרהר בה כבביטויה העליון של רוח האדם וכמורשת שתחיה אחריו או לפחות תעניק לו אושר היכול למוות. רוב החיוניות הפועמת בקובץ נובעת מאהבת השירה, מהאמונה בה. פיצ'י ישיר ונחוש ותמים מאוד בעניין זה. "הדם שלי הופך/ דיו./ גופי הוא כלי כתיבה/ ביד מי שברא/ עולם במלה ואפילו אין למלה/ מובן./ הכתיבה מיטיבה את חלומי/ הרע. זה טיבה (...) לא אירא. לא אפחד/ הייתי אדמילה/ אדם כתיבה/ אדם שירה".

פיצ'י יושב מול בלוק כתיבה המונח על שולחן עץ ומגלה בו "תבערות אין קץ/ יער אין לו סוף ואין לו/ חוסם מלבוא על הנייר". שירתו, גם אם אינה נעדרת כאב ופיכחון בחודשיו האחרונים ("היתה מלה/ ואיוותה להיות חיי עולם/ ולא היתה"), נשארת כל העת חיונית ושופעת אהבת חיים ואהבת עולם. לשונו ארכאית לעתים, ויטמנית לעתים, בארוקית לעתים, אבל מפכה בה כל העת אנרגיה מעוררת השתאות, אנרגיה שהיא מעבר לאיכות ספרותית זו או אחרת.

בלשונו של פיצ'י, הכתיבה היא "שורש כל פולחן". נדמה שהיא משמשת אותו כל העת כגשר אל ההווה. גם לנוכח המוות הוא בוחר לדבוק בה, כלומר, לחיות עד רגעו האחרון בהווה במלואו. "לעשות חיים/ כלומר לעשות שירים/ שהם חיי עולם/ או לעשות למוות/ את המוות/ עד שימר לו מאוד/ ושמר נפשו ממני./ אז אמר לבי/ חיים/ וכתבתי שיר/ לחיים".

וגם: מהלך שונה, הפוך כמעט אך לא פחות תקף, מתקיים בספרו של אלישע פורת "פחיתה". אמנם גם פורת עסוק בזמן האוזל, אבל מבטו מופנה לרוב לאחור, לעתים לפנים, ואף פעם לא להווה. ההווה חשוד כמי שמסווה החמצה שבעבר או טרגדיה העתידה לבוא. על כן, גם לנוכח "העולש המכחיל כעת בעמק/ פושט אל שדות הבר/ ואל צדי הדרכים", פורת כותב, "אני/ שאוב אליו כולי בריח/ מדומיין, בדוי". אפילו ארוס, הנוכח מאוד בשירתו של פורת, אינו מצליח לעצור את גלגלי התודעה, להסיח את הדעת. "כאילו הרגשתי, כאילו ידעת/ שזו פעם אחרונה לנו/ במיטה ומתת. היית נדיבה/ וכשהתרחבו אישונייך ראיתי/ לחלוחית זוהרת".

אבל הקושי לאחוז בהווה מתברר גם מתיאורי אהבהבי הנעורים של פורת. הוא זוכר את "הפליאה שלנו כשהצצנו אל/ תהומות הגוף. ואיך יצאנו/ מהצריף, בצעדים סומים, כמי שלא למדו עוד לברך". אם כך, הקושי לברך על הגוף, על הקיים, הוא יסוד הנימה הטרגית שבשירתו של פורת - הוא, ולאו דווקא הזיקנה או תודעת הקץ. על כך מעיד שיר אנקדוטה שפורת כתב על פגישת נעורים עם אבא קובנר, אשר נזף בו והתריע, "מרה שחוירני'ק, צריך לחיות!"

ובכל זאת, יש חיים רבים גם ב"פחיתה", כי ברפלקציה ובסירוב לנוסטלגיה ובחירוק השיניים יש אמת ויש חיות משלהם, וכך גם ביכולת להתבונן ברוח ספטמבר ולחוש את העוצמה, שבה היא "מטילה עלי כמו באגרוף/ את הניחוח המריר של / אקציית המשוכות הצהובה/ ובנרות הברוש מפרעת/ את פרחי החבלבל המסגילים". אולי מתוך כך שערו האחרון של "פחיתה" כולו שירי זיכרון לאלו שמתו צעירים במלחמות.

 

"שירים מחיים רבים". פיצ'י יהורם בן מאיר. קשב לשירה, 69 עמ', 74 שקלים

"פחיתה". אלישע פורת. הקיבוץ המאוחד, 64 עמ', 62 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו