בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוהי הכאב והיופי: על "הכח המדמה" של ריקי דסקל

השיר הנפלא בספר נכתב בעקבות מות מורה בבית הספר שדסקל למדה בו, ורבים נכוו ממנו. הוא מנסה לחלץ את כבוד האדם, גם את כבודו של הפוגע

3תגובות

המשוררת ריקי דסקל מציבה משני עברי ספרה המרתק, "הכח המדמה", שתי התגלויות זוטא. "בשורה של אותיות מאור/ לרוחב מצחי/ רצו המלים/ אדוני הוא האלוהים", היא כותבת בשיר הפותח. "געגוע היונה ניקודי אותיותיו/ ציוץ השחרור כתרן/ והשמש העולה רצפה להן", היא חותמת את הספר (בהתייחסה ל"שם השם"). על פניו, היא מפנה את הקוראים באופן ישיר אל החוויה הרליגיוזית, העומדת כביכול בלב ספרה או הווייתה.

ואולם, שתי התגלויות אלה עומדות משני עבריו של מתרס. הראשונה מתארת חוויה טרנסצנדנטית - אלוהות המוקרנת אל העולם ממקור נעלם, גבוה, חיצוני. השנייה אימננטית - אלוהות המגולמת בפרטי העולם, בחומר, בבריאה לכשעצמה. רק במבט נוסף מתברר כי שתי ההתגלויות אינן עשויות לא רוח ולא חומר, כי אם אותיות. המרחק בין שתיהן מצטמצם, או מתבטל כליל.

מסורות דתיות אחדות מזהות בין המלה הכתובה או הנהגית בקול ובין הקודש או האלוהות עצמה. נדמה כי דסקל אינה שייכת אליהן. בעצם, קשה למצוא בספרה אמביציה רוחנית גבוהה או התייחסויות רבות לחוויה דתית (באחד משיריה, אמנם בהקשר אחר, היא אף מצהירה, "הייתי יורקת בפרצופו של הבישוף"). נדמה אפוא כי דסקל מבקשת לומר כי המלים הן קו התפר שבין הרוח לחומר או המכל שלתוכו היא יצוקה. גם המוטו שבחרה לספרה, מתוך שיר של גבריאלה אלישע, "יבואו המלים לשלד השיר/ וההרגשה ההיולית תקרום עור וגידים", מבהיר זאת. ובכל זאת, בסיכומו של דבר, היא מצהירה כי האפשרות לחוות קרבה אינטימית עם ההיולי נושאת את השם אלוהים.

התייחסויות אחדות בגוף הספר מלמדות היכן מוצאת דסקל את אלוהיה. "בפרטי הפרטים ובאויב שבדלת", היא כותבת במקום אחד, ובאחר מצהירה כי לא לשפע נרתמת הרוח שבתוכה, אלא "אל המסמר המעוקם אל הצינור הקרוע אל המחורר והפצוע", הנהפכים ל"אל מסמר/ אל צינור/ אל מחורר". התיאולוגיה שלה היא שלילית. היא קשורה בהיעדר, באובדן, באי-שלמות, בסופיות - באינטנסיביות הרגשית הכרוכה בהם ובניגודם המתגלה לרגע בתוכם.

חטיבה מרכזית בספר עוסקת ישירות בשואה. היא משוטטת בווינה ורואה כי "מהזהב המשוח בכל עולה ריח מתוק של נבלה". היא מספרת על גברת קנובלר, היוצאת למכור טבעת ואולי "נאנסה בדג מלוח שהובטח לה בתמורה". היא מספרת על בני משפחתה שניספו "בצריחה". ובכל זאת, היא בוחרת לחתום את הספר בהכרת האל, בהוקרתו. אבל דסקל אינה פילוסופית או תיאולוגית. היא אינה עוסקת בתיאודיציה (כלומר, בשאלה היכן היה אלוהים באושוויץ). היא משוררת ותפקידה אחר. "מכל תעצומות המונומנטים/ ודפי ההיסטוריה העשנים/ לבי/ לטיפות הטל הפניניות על טרף העלה הזעיר".

תשומת הלב אל הנידח, אל הכאוב, לובשת אצל דסקל פנים אחדות. לעתים היא לירית, מהורהרת, ולעתים היא משתחררת מהשפה המטאפורית. דווקא אז קינתה צוברת עוצמה ונוגעת ללב: "כשנזכרים זה נורא, היא אומרת/ הרי היה לי בעל/ נכון?/ והנימה היא/ שמישהו יציל אותי/ אני לא זוכרת אותו/ אני לא זוכרת אותו". חזקה, ואמביוולנטית ומורכבת, גם קריאתה הקצרה: "אביבה/ עורי/ אורי/ אביבה/ בתך זקוקה לך".

יוצאת דופן בקובץ פואמה של 12 בתים, "בלדה אפשרית על מלכה באב"ד מברודי", ובה דסקל מביאה את גרסתה, בלשון ארכאית נהדרת, לסיפורה של בת העשירים היהודייה, שעלתה במאה ה-19 לארץ ישראל מאוקראינה ועזבה אותה בפתאומיות. דמותה החידתית של מלכה מברודי, שהיתה מקור לספקולציות רבות (בין השאר, נטען כי נאנסה על ידי פורעים ערבים), זוכה אצל דסקל לחיים רגשיים מוחשיים וכמו נחלצת מאחיזתה של ההיסטוריה הכללית, שגם היא סוג של נידחות, של שכחה.

יוצא דופן נוסף, והוא אולי השיר האמיץ והקשה והנפלא ביותר ב"הכח המדמה", הוא "מורה לחיים", שנכתב בעקבות מותו של מורה בבית הספר שדסקל למדה בו בנעוריה. נראה כי רבים נכוו ממנו וממורים שכמותו, ואולי לכן השיר מדלג על מצוות "אחרי מות, קדושים אמור". עם זאת, הוא אינו אכזרי. יש בו אומץ לחטט בפצע ישן, בטראומה שלא נותנים עליה די את הדעת, והוא עושה זאת לא מתוך נקמנות, גם לא בדיוק בסלחנות, אם כי יש בו סליחה, אלא בניסיון לחלץ מתוכם את כבוד האדם, גם את כבודו של הפוגע, ניסיון שהוא אולי אלוהות בעולם ללא אלוהים. "כה הרבה למדתי ממך פויגי/ שלעג לחלש כמו שמרים לעוגה/ עושה פלאים לאגו/ שיש מין המוקיר כוח כאילו היה יופי/ ומחכך כפותיו כזבוב על פגר/ כשגב הזולת מוכה ומבוזה (...) עכשיו ממרחק השנים אני/ מאפשרת לעצמי לנצור את זיכרונך/ לא מתוך כעס ולא מתוך עלבון אלא/ כציפור/ המלקטת זרד נוסף לקן הרחמים שהיא בונה".

 

"הכח המדמה". ריקי דסקל. הוצאת עם עובד, 81 עמ', 74 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו