בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה שלא ירצה באמת

אפשר ששירתה של ענת זכריה עוסקת בחיפוש המרחק הנכון בינה ובין הסובבים אותה. זה עניין של איזון עדין מאוד, וכשזכריה מוצאת אותו, התוצאה חזקה מאוד

תגובות

מאחורי "כל הבשר והשומן, הקפה והמאפה/ גרעיני החמנייה במלח ים אטלנטי", מאחורי "כל הנשים שבשרן עקוד/ ברצועות בגד הים", מאחורי "כל הכתרים הראויים, הוד הטווס/ התופינים", מאחורי כל אלה, מזכירה ענת זכריה לקוראיה, נחבא "הסוס הטרויאני של המוות". בהשאלה, מאחורי שירתה שלה, מאחורי הליריקה המשוחררת והמודעת לעצמה בו בזמן, מאחורי זריזות הלשון והמטאפורות הנושכניות, מאחורי ההומור והפגיעות, מאחורי ההתרסה, מאחורי כל אלה נחבא מעגל מוכר של קרבה וניכור, של כמיהה לאינטימיות ורתיעה ממנה, של עצמאות ובדידות. "בגלל טעות אנוש", ספרה השני והמוצלח, הוא בעיקרו ספר על מין ויחסים בעיר הגדולה.

קל לזהות זאת, את התסבוכת, בשיר כמו "לומר על עצמי כלום", שהוא ככל הנראה תיאור של פגישה עיוורת, או תבנית של פגישות עיוורות, ויש בו מסקנות כמו "לכרוך רגליים סביב המותניים/ זו תמיד חבטה. זו תמיד חבטה. זו תמיד חבטה". קל לזהות זאת גם בשיר ששמו המסגיר הוא "לחזור תמיד על אותה טעות" וזכריה מבקשת בו "למצוא את זה שדומה לך/ שלא ירצה באמת", או בתיאור יפה ולא נסער מדי של אוננות - "אין אנחות התנשמויות התנשפויות/ מקסימום נפלט לך פווו קטן אלגנטי/ שמכבה בקלות את האור/ המוכנס לתוך הגוף" - שסופו ניסיון להסיט, ספק מתוך ייאוש ספק מתוך גילוי עצמי, את בקשת הקרבה אל הנפש פנימה: "משתוקקת רק אל עצמך/ את תגידי אני אוהבת אותך/ את תעני, גם אני/ אוהבת אותך".

כביכול, אלה אמיתות רגש נפוצות, ובכל זאת, הספר אינו צבר של קלישאות. מה שעושה אותן כאן תקפות, מעניינות, הוא היכולת של זכריה לשבץ אותן בתוך רצף-שצף של תודעה ערנית, מתבוננת ודעתנית בעת ובעונה אחת, העושה בחומרי החיים שימוש שיש בו גם ממד מוסיקלי-פואטי מובהק, העומד לעצמו, ואף ממד חברתי, ממד של מחאה, שהיא ספק קיומית ספק פוליטית. כך, משקלן של החוויות האישיות של זכריה מתגלה כפחות מכפי שנדמה בתחילה, וההבחנות בין המרחב הפנימי, הציבורי והפואטי מיטשטשות. אולי לא במקרה, שיר המדגים זאת היטב נקרא "ללא כותרת" דווקא. "תכריכי בועות ניילון שומרים על ידינו/ מעשות כל רע./ הכי קל להתמסר לאדם ולזהב,/ מספיק לשאול את עצמנו:/ מה שמנו?/ להיות אבודים, לרצות לצאת/ לצאת אל הרחובות הראשיים לראות/ לראות את רקמת השמש/ שמשהו זז בענפים ולא ממעיט./ כל רחש הופך לסיסמה (...) כך פועל העולם,/ כולם רצים למרכז. המרחבים האחרונים שיישארו לנו/ יהיו שדות התעופה".

הקושי להיקשר באופן אינטימי או לפעול באופן פוליטי אפקטיבי אינו אישי בהכרח, אלא מקרה פרטי של תרבות גדושה עד להתפקע, בולימית לעתים, שקשה להבחין בה בין כנות למצג שווא, בין צורך דחוף לצורך נדחף, בין הראוי לכדאי. זכריה, בשירתה הגדושה לכשעצמה, המבקשת ללא הצלחה למצוא מרחב של צמצום וריכוז ושקט, משקפת היטב את הסיטואציה הזאת ובזה כוחה. מעניין, לפיכך, שדווקא כשהיא מסירה את מבטה מעצמה ומבקשת להניח אותו על הזולת - על חסרת בית ברחוב, על פלסטינים, על פליטים אפריקאים - מבטה האוהד נתפש כמלאכותי מעט, כמובן מאליו מדי; בסיכומו של דבר, אפשר ששירתה עוסקת בחיפוש המרחק הנכון בינה ובין הסובבים אותה. זה עניין של איזון עדין מאוד, וכשזכריה מוצאת אותו, בשיר "למה אנחנו מחכים", למשל, התוצאה חזקה מאוד, יפהפייה, אולי כי המבט בו נע ללא הרף מהזולת אלינו ומלמד אותנו להתבונן בנו עצמנו כזולת וכסובייקט כאחד. סאלח מבית שמש, זגורי מלוד, טיפיקה מסרי לנקה, וונדי אן מגילה וחיפאי אחד בלי שם, כולם ממתינים, מחכים למשהו, לעליית שער הדולר, לבוא המשיח, לגבר הנכון, ומאלצים אותנו לשאול את עצמנו, בתיווכה של זכריה, "למה אנחנו מחכים?" (כלומר, מה נפשנו מבקשת לעצמה, אבל גם מתי נתחיל לפעול לקיום הצדק).

וגם: "לעוף בין שכחות, לראות/ נבלי שחר, עוגבים, זהב עננות שחור", מבקשת המשוררת הוותיקה אילנה יפה בספרה החדש "בין הזיה לחלום", ונדמה כי יש משהו מרענן דווקא בשירתה הרוויה דימויים ומטאפורות והפלגות דמיון, טירות זורחות ועצי שיש ושמשות קפואות. אם בפרוזה ספרות הפנטסיה הולכת וחוזרת אל מרכז הבמה, ולא רק בקרב בני הנוער, אפשר שלשונה של יפה אינה אנכרוניסטית-רומנטית בהכרח, וככלל, הסוריאליזם שלה הוא מפתח לפסיכולוגיזם. הרי ההזיה היא אשנב לנפש, ובלשונה של יפה, "נפתח מסך. השחקנים לבושי אני".

מה היא מבקשת, אפוא? כמו זכריה, כמו כולם: מגע, תמיכה, קשר. מסעה הנפשי, העובר במחוזות של ילדות וזקנה, של כישוף וזעם, של רהב לשוני ושל נפש רצוצה, נדמה, בסיכומו של דבר, כטרגדיה של אהבה ויופי. "הייתי עטופה חסיון לבן, כנפי מלאכי לבן והרחוב/ מחציתו שיש לבן ומחציתו סחי./ השקט הלבן מכביר מלים על אודות מה שיכולנו/ אלמלא".

 

"בגלל טעות אנוש". ענת זכריה. הוצאת מוסד ביאליק, 87 עמ', 68 שקל

"בין הזיה לחלום". אילנה יפה. הוצאת עכשיו, 48 עמ', לא צוין מחיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו