ארז שוייצר
ארז שוייצר

בלב ספר הביכורים היפה שלו, "מסעות במקום", אורי הלוי מנסה לשרטט את "גבול האהבה", אשר "מצדו האחד אור ובשני ארץ לילית". מיד אחר כך הוא מציע תיאור נהדר של אמביוולנטיות, של השבריריות המובנית במחסום המוצב בפני רגשות: "בבוקר מתגלות שריטות עדינות על הגדר:/ מישהי ביקשה להסתנן, מישהו ניסה לברוח./ למרות ההסכמים". ברגע אחר בספר מנשקת אותו אשה ומחוללת מהומה בנפשו. "הפרת את החוק הראשון של היקום. אדישות", הוא כותב לה.

הסכמים וחוקי טבע תוחמים את עולמו של הלוי, והוא מפוכח מכדי לנסות לפרוץ אותם ממש, אפילו לא בשירתו, שהיא מהוקצעת ומדודה מאוד. מכאן, אף על פי שיש איזו סערה בספר - במידת מה, הוא מתאר כרוניקה של פירוק משפחה - נובעת התחושה של מסע במקום: בתוך גבולות משורטטים מראש, הלוי מנסה למצוא ממד אפי. "לילה קרב והבית הוא שרטון באמצע הרחוב./ היינו נצורים// לאור נרות קראנו הוראות במובי דיק/ חיפשנו צלצלים בבוידעם (...) הטלנו מהמרפסת בקבוקי פלסטיק אטומים/ ובתוכם גווילי מסע".

לעתים קרובות הלוי נושא עיניים לשמים ושואל מהם את מונחיו ("הצופה בכוכבים עוצם עיניו/ לא פשוט לעבוד את השמש (...) במרחק חגים ארבעה ילדים/ ומשכנתא אחת עתיקה"). אמנם פנטסיית החילוץ שלו כרוכה לרוב במסע למקום אחר ("לחלומות על רומא יש ניחוח של תפוח ירוק ויש בהם רוך/ רפרוף שפתיים על שדיים של אשה חכמה"), אבל מימושה אולי אינו דורש יותר מתנועה בתודעה והמאבק האודיסיאי הוא תמיד מאבק פנימי ("כשבלב המבוך תפגוש במפלצת/ היה עדין! זה אתה").

כך או כך, יופיו הצנוע של הספר מתגבש מתוך התנועה המנוגדת שבין מבט העל, שממדיו קוסמיים ומיתיים, להפצעת החסד ברגע הפעוט ביותר, שבו החיים הם פשוט החיים. "עד ארוחת הערב, הגענו לשעה שבע.// ידענו כי מרגע זה ועד שייכחדו ניני נינינו/ יחלוף שבריר שנייה בשעון של היקום./ היה בכך לאלחש את הפחד/ אבל לקפה היה טעם משונה.// המשכנו לפסוע לעבר סוף היום/ מכוח התנופה הקדמונית שפלטה אותנו בחדר לידה/ לאורן של תקוות קלושות./ לקראת שינה היה ברור כי לא חיינו לשווא/ ועדיין נכונו לנו דברים מופלאים// מקצתם אפילו הלילה".

לעומת הלוי, שירתו של דוד ברבי מקבלת את תוקפה דווקא מתחבירה הקטוע, הלא מהוקצע. תמונות מרובדות נבנות בה מרסיסי משפטים ומהדהדת מהחללים שביניהם. אפשר לחוש בכך בדיוקנאות הקצרים של אם המשורר, למשל, שיש לקרוא פעמים אחדות כדי לעמוד על יופיים הנוגה ועל מורכבתם: "עטוית הילת אל/ מבעד לאפילת עיניה/ תפליא במלים/ את רצון/ פטרונה"; או "מנסה בשארית/ כוחותיה/ לדמות את צאצאיה/ כדמותה". אפשר לחוש בנוכחות המפציעה מתוך ההעדר גם במה שנדמה כשיר זיכרון או הספד עקיף, אולי לאב המשורר, ושמו "שולחן קלפים": שולחן מעשה ידיו/ ורביעיית המשך/ תנסה/ לשמר// שקט מדי/ כבר לא כמו שהיה/ נושאים/ בתוכם/ את רוחו/ כמו אחרי סערה".

"מרחקי נגיעה", ספרו השני של ברבי, מקיף מבחר נושאים רחב, מזיכרונות ילדות עד ענייני אקטואליה (הערות על המהפכה בתוניסיה, למשל). ככזה, הוא נדמה כרצף של תצלומי הבזק מתוך זרם תודעה מתמשך. שירתו, כפי שהוא מיטיב לתארה, "אוספת בדרכה מטה/ חלקי מלים פרודות/ מלאות זיכרון רדום// דוחק מציאות/ שוחקת". לא תמיד מצליחה התנועה הספונטנית הזאת להחדיר במציאות ממד פואטי, אבל היא תמיד מזכירה שיש להתאמץ, כפי שברבי מתאמץ עצמו ומישיר מבט "לחושך/ המאיר אותי".

וגם: רחל אשד היא משוררת ותיקה, זוכת פרס אקו"ם ופרס ברנשטיין, ששירתה לירית ואמינה ונועזת במידה ונוגעת ללב. מפתיע ומצער, לפיכך, לגלות כי ספרה החדש, "אין חתול בארנק", נדחק אל "חממה ספרותית", מפעל ההוצאה לאור של סטימצקי, שכמו נועד לכותבים בראשית דרכם ואינו מבטיח לכותריו עריכה ראויה יותר. ואכן, מבין שירי הספר, שיש בו אירוטיקה עדינה ואכזרית ("הקופסא חשוכה, האשה כחושה/ הבעילה נוקשת בדלת/ באור הדלפון אני מציצה/ הסתייגויות נאמרות בחופזה") וחשבון כאוב עם הורה ("חלפו שנים, ואני שוכחת/ גוש וחלקה, אגרוף מונף/ פנים מאיימות מלבינות בחשיכה"), ורמזים לדיכאון ולחולי ("אש באה מלמטה, מקיפה/ את פאתי מיטה, נושכת") ורגעים של חסד ("דבר לא ימחץ את היופי הזה/ לא ניצוד, לא צייד"), מבין כל אלה עולה הצורך להשמיע קול, למרות הכל. "קיפוד השתיקה, יהלום גמלוני של קוצים אילמים/ סגפן, ביישן ונחוש, לא ניצוד בסבך פסוקי כסילים/ עד שרעב המרעיד את עיניו המבקשות מוציאו/ מבית יסוריו, אל שביל המלה הזו, האחת".

"מסעות במקום" - אורי הלוי. קשב לשירה, 72 עמ', 58 שקלים; "מרחקי נגיעה" - דוד ברבי. עמדה, 108 עמ', 64 שקלים; "אין חתול בארנק" - רחל אשד. חממה ספרותית, 79 עמ', 76 שקלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ