ארז שוייצר
ארז שוייצר

במבוא שכתב ל"שורה של אודיסיאות", אנתולוגיה משירת יוון ורומי בתרגומו, ניסה יורם ברונובסקי לאפיין את השירה הקלאסית במלים אחדות בלבד, משימה הנדמית בלתי אפשרית כמעט. בסיכומו של דבר תימצת את השקפתו עליה בביטוי הקולע "מפגש של תכלית־העידון עם תכלית־הפשטות". ביטוי זה הולם באופן מושלם גם את "דקדוק האהבה", אסופה חדשה של שירה טמילית עתיקה בתרגומו הצלול של דוד שולמן. אותו מפגש, אותו מיזוג תכונות, בשירים שנכתבו בדרום תת היבשת ההודית ובסרי לנקה במאות הראשונות לספירה, כמו לא איבד מעולם מכוחו ומהרלוונטיות שלו, אולי להיפך. האנתולוגיה ובה מבחר מהם מזמנת לקוראים בני זמננו התרוממות רוח של ממש.


אפשר שהרקע, מתקפת הרעש החזותי והשמיעתי שכבר היתה בימינו להרגל, מעצים את האפקט הזה. מכל מקום, המלים הרחוקות האלה, נטולות היומרה כביכול, נספגות בתודעה כמים זכים. "רחבה מן הארץ/ גבוהה מהרקיע/ עמוקה מהים// היא אהבתי// לאיש הזה מארץ ההרים/ שם מלקטות הדבורים דבש/ מפרחי הקורינג'י/ גבעוליו שחורים". אכן, תכלית של פשטות ועידון. אבל מה על המלים הקשות האלה: "אתה מחזיק בעמוד ביתי הצר/ ושואל: 'איה בנך?'/ ואני איני יודעת./ היה רחמי רק מאורה/ לנמר הזה./ מעתה חפש אותו/ בשדות הקרב". האם שולחת את בנה למלחמה בחדווה, מיתוס הגיבור חזק מרגשותיה - אלה היו זמנים אחרים.


האומנם? לא בטוח. כוחה של הקלאסיקה אינו רק באסתטיקה שלה, אלא גם באחיזתה בתבניות עומק של ההתנהגות האנושית, הפרטית והחברתית. השירה הטמילית, כפי שמפרט שולמן בהקדמתו מאירת העיניים, נחלקת לשתי קטגוריות־על, הפנימי והחיצוני ‏(אחם ופורם‏), שירת האהבה ושירת המלחמה, ולכל אחת מהן חלוקה פנימית משלה. לשירת האהבה חלוקה לחמישה נופים, שהחי והצומח בהם משקפים שלבים מובחנים בנראטיב הרומנטי: הפריחה הנדירה ‏(המסמלת את ההתאהבות ומימוש התשוקה בגניבה‏); נוף היסמין ‏(ההמתנה הסבלנית או הפירוד הנסבל‏); נוף הנימפאה התכולה ‏(הפירוד הממושך, הכאב הבלתי נסבל‏); נוף המדבר ‏(פרידה, נטישה; או בריחה של זוג האוהבים ממשפחותיהם‏) ונוף הדלתה ‏(התקררות האהבה, בגידה ובדידות מחודשת‏).


כמו קול הציקדה בשירת ההייקו היפאנית, די ברמז לנוף מן הנופים האלה כדי למקם את הקוראים באחד משלבי סיפור האהבה ולהחדירם לעולם רגשי שלם. ואולם, כפי שאין כמעט מי שלא חווה מקרוב את אותו נראטיב עתיק, גם לא במערב המודרני המתירני, אין צורך בהיכרות מלומדת עם דקדוק האהבה הטמילי כדי להבין, להזדהות ולחוש ברטט הלב לנוכח שירה יפהפייה זו. הוא: "אתה מוכיחני, רעי:/ כמה טוב היה/ לו יכולת להפסיק לאהוב./ כמו חמאה הנמסה/ על גבי סלע לוהט בשמש,/ ומבקש שומר אילם/ חסר ידיים, לעצרה // - כך פושה בי חולי זה, קשה/ מנשוא". היא: "שבעה סרטנים כותשים תאנה אחת/ על שפת נהר./ אותי/ טורפות הלשונות:/ 'הלך לו אהובה/ ברח'./ הגיעה עת לבלוב האזדרכת השחורה./ התעבור/ וטרם בא". הוא: "שרק לא תחייך/ בבקשה.// ושלא תחשוב שזה מגיע לי/ כי לא אהבתי מספיק ‏(...‏) צייד מהיער יורה/ בחזיר הבר/ ומושך חזרה את החץ/ הנוצץ מדם:// כך עבר מבטה/ מקצה העין/ דרך הריסים/ וחדר ללבי.// עוד חיוך אחד כזה/ ואינני!" היא: "ואפילו תחלוף התאווה/ לאחר מטר הזלעפות של חצות/ יזמר אשד יום בנקרת הסלע/ בהרריך, הו אישי./ ואפילו תחלוף התאווה/ התישחק האהבה?"


שירת הפנים ושירת החוץ הטמיליות מתערבבות זו בזו לא אחת. אין בשירה זו נאיביות: באהבה מוסווים אלימות ויחסי כוח, ובמלחמה - אירוטיקה ויצר והפסד גם בניצחון. שירת החוץ, הפורם, גדושה פילים, מלחמה ודם ומעשי גבורה, אבל יש בה גם שירֵי אבֶל יפהפיים ‏("אילו תקף אותו המוות/ בשנאה/ או בזעם/ אילו רק נגע בגופו/ לא היה המוות שורד.// אלא שבא אליו, כפי הנראה/ בידיים שטוחות בתחינה/ ובדברי הלל/ כדרך המשוררים/ וביקש את נפשו"‏) ואף שירי הגות ומוסר. הפורם גם כוללת שירי הלל למנהיגים ולאלים, וככזאת היא זרה כביכול לקורא בן זמננו, ובכל זאת, האין למצוא משהו אקטואלי להפליא, להב דו כיווני, בשיר קטן האומר, "אין האורז חיינו./ אין המים נותנים חיים./ רק המלך/ הוא חיי העולם הפורח,/ וחובתו של המלך בתוך צבא חניתותיו/ לדעת/ כי הוא חיינו".


קורפוס השירה הטמילית העתיקה הוא הבסיס למסורת העשירה של שפה ותרבות חיה זו. מפתיע לגלות כי הוא עצמו נשכח למשך יותר מ–1,500 שנים. רק בתחילת המאה ה–19 הוא שב ונתגלה על ידי חוקר ושמו א"ו סאמינאתאיאר, אשר ההדיר את השירה הגדולה הזאת מחדש והקנה לה את מעמדה כיצירת מופת של ספרות העולם. התרגום מתוכה לעברית הוא בבחינת נס קטן.


"דקדוק האהבה: שירה טמילית עתיקה". תירגם: דוד שולמן. הוצאת ארנה הס, 194 עמ', לא צוין מחיר

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ