ארז שוייצר
ארז שוייצר


“עד שהגענו להבנה עם האור” - אליעז כהן. קשב לשירה, 62 עמ’, 56 שקלים; “שנת חורף” - עירית כץ. הקיבוץ המאוחד, 62 עמ’, 62 שקל

"בכל ראש־שנה אני רואה איך שדיני נגזר”, כותב המשורר אליעז כהן בספרו החמישי, המעניין, ומבאר מיד, “איך החדש יכרע עוד ברך למוכר”. שורות אלה מלמדות משהו על תפישת העולם המורכבת של כהן, ואולי גם על המפנה בתפישה התיאולוגית, שמייצגת קבוצת המשוררים הסובבת את כתב העת “משיב הרוח”. הדין אינו נגזר מלמעלה, כחתימת יום הכיפורים, אלא מכיל ממד סובייקטיבי משמעותי - מין רשימת החלטות לשנה החדשה ‏(“חף אהיה מן הגחלת שתבוא/ אל הבשר”‏). סופן של החלטות אלה, כנראה, להיזנח או להתממש רק בחלקן, שכן חולשות אנוש, הדבקוּת במוכר והקושי לחולל שינוי פנימי, יכריעו אותן, בסיכומו של דבר.


התפתחות רוחנית פנימית ולא גאולה משיחית - ימים יעידו על חלקה של תפישה מתחדשת זו בעיצוב פניה של היהדות האמונית העתידית. בינתיים, נדמה כי כהן וחבריו הם מיעוט, אם כי מעניין כי אותו מיעוט מתגבש לא אחת בהתנחלויות דווקא. כהן עצמו, תושב כפר עציון, נודע במחזור שירי הקינה שלו על פינוי גוש קטיף, אבל גם בהתבטאויות נועזות משלו על מדיניות האפרטהייד, כלשונו, בשטחים, ובמעורבותו ביוזמות יהודיות־פלסטיניות משותפות שם.


גם בספרו זה, “עד שהגענו להבנה עם האור”, אפשר למצוא שירי קינה על ההתנתקות. על פניו, הם כתובים מזווית לא פוליטית ומדגישים את הממד הטרגי־האישי שבפינוי, אבל יש בהם גם ממד מרעיש יותר. “ה’ הוא המלך”, מצטט כהן גרפיטי שראה בגוש קטיף כמוטו לשיר הנפתח במלים “אבל המלך הוא עירום”. מיהו אותו מלך? האם השיר מדבר על המאמינים המאוכזבים, על משיחי השקר שכתבו את אותו גרפיטי ‏(והבטיחו, למשל, שההתנתקות לא תתממש כי היא נוגדת את רצון האל‏) או על האל עצמו, שנזנח אז? מיהו, אשר “רוצה לחזור אז אל חולות הזהב ההם/ לשבת בם עירום/ להתכס/ לחדש סתרי תורה שאולי כבר שכח/ אבל אין מי שיורה לו את הדרך// כשאני רואה אותו בכך, אני רוצה לקרוב אליו ולעטוף/ ולחבק ולנשק ללחוש על אוזן עמך אנוכי בצרה השם אחד/ השם הכה־לבד”? תהיה התשובה אשר תהיה, הממד האינטימי, הסובייקטיבי, שביחס אל האלוהים - יש שיראו בממד זה כפירה - מוחש גם כאן.


בעצם, שירתו של כהן מחזיקה כל העת, באופן בלתי מוחש כמעט, בשני ממדים, בממד פנימי, אישי־אינטימי, ובממד חיצוני, שיש בו קהילה והגות ופוליטיקה. גם כאינדיבידואל אמיץ כהן רואה את עצמו כחלק מרצף היסטורי ותודעתי גדול ואינו מבקש להתכחש לו. על כן, לא רק את שירי שירות המילואים שלו, למשל, המבטאים את כל האמביוולנטיות שביחסיו עם המקום ויושביו ‏(“המעין שבו טבלה נפשי לא פעם”, הוא כותב במחסום למחמוד דרוויש, “אתה באפודי עם כובע הפלדה”‏), אלא גם את שיריו האישיים ביותר קשה לקרוא ללא איזה ממד ציבורי נסתר. אולי נעשה להם עוול בכך. הם רבים ויפים. מחזור אחד מוקדש לדודו של כהן, אליעזר פלדמן, שמת בקרב המיתלה ‏(“החיוך הרך שלך עוד מדבר אלי/ הנה אתה חוזר מן המתים./ אוסף אותי, שעל שמך/ אל זרועותיך/ אנחנו מסובבים/ כל העולם מת/ המשא שהיית/ הופך לכנף”‏); מחזור אחר למשפחתו של כהן, לילדיו, לאשתו ‏(“ובלופתי אותך/ ידעתי:/ מאחורי שדך/ לבך/ הנהדר יותר”‏). ואולם נדמה שגם כהן יודע, כחנוך לוין בזמנו, מה עומד תמיד בפתח. “עד שהגענו להבנה עם האור”, הוא כותב, “מלחמה חדשה באה”. מכאן יופיה ותוקפה של הקדשת הספר למשפחתו הקרובה, המלווה בשורה משל זלדה, “והרי זה כמעט ביטחון”.


וגם: כנגד הנאחזים באדמה ובזהות הקולקטיבית עומדים המטילים ספק בערכן ומבקשים, גם אם לא להפנות להן עורף, למצוא לעצמם מנוחה במרחקים. עירית כץ מתארת בספר הביכורים שלה, “שנת חורף”, את חווייתם של מהגרים מרצון אלה. היא חיה בלונדון ומגדלת ילדים בשתי לשונות ומוקסמת מן הזרות ומצבעי השלכת ומתמכרת לארעיות ונבהלת ממנה. עם זאת, היא חווה בעיקר את חיי המשפחה, שיש בהם, כבכל מקום, קרבה וניכור וקסם ונשיאה בעול.


על פניו, כץ נסעה לאנגליה מסיבות מקצועיות, אך היא מודה, “עזבתי כדי שאוכל/ להתחיל לדבר”. דיבורה אישי, פרטי מאוד, אך למען האמת, לא ניכר בו אותו שחרור ממחנק לופת. ובכל זאת, בשל הצהרה זו, גם שיר אינטימי ויפה כמו “הפרולטר”, שאולי מוקדש לאבי המשוררת, כמו נושא איזו משמעות ציבורית־כללית: “לעובש על הלחם הוא קרא פניצילין/ לרקבובית הבננה קרא דבש/ ואנחנו אכלנו הכל ולא התפנקנו ‏(...‏) בחושך הראשון יצא לעבודה/ בחושך השני חזר/ דיבר עם הרדיו מול העיתון/ מול הטלוויזיה דמע ונרדם/ עיניו העייפות התייבשו כצלקת / - יש מלחמות שמוכרעות מאוחר/ והן צודקות גם בדיעבד”.


הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ