בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה נוער זה

תגובות

"ושירים אחרים" - רועי שניידר. ספרא, 90 עמ', 48 שקל; "חדר הכתיבה" - יהונדב פרלמן. עמדה, 74 עמ', 60 שקל

השיר המשוכלל והיפה ביותר בספר הביכורים המרשים של רועי שניידר, "ושירים אחרים", נפתח בהצהרה: "אנחנו דור ידיים בכיסים". קריאה בו במלואו תלמד על כישרונו הרב של שניידר, גם אם תעורר כמה סימני שאלה: "אנחנו דור ידיים בכיסים./ ראיתיהם עומדים, ומנסים/ לבכות, ולא יצליחו, אין דמעות/ בעין של דור יד בכיס. לאות// עצבות הם מרכינים ראש, קדים/ בפני העצב אחזם לדק,/ ומתיישרים, ובראש זקוף עומדים/ לשיר הימנון אחד כה במדוקדק// אך לא יבינו הם. לא יאמינו/ שפעם כה רצו, ולא הסכינו/ עם המובן מאליו. ויש נבער/ בעיניהם אי זיק של התחדשות,/ של אי איבוד מורשת. התקשות/ פניהן היא מביעה את המחר".

שניידר, בן 18, חתן פרס מילין למשורר בראשית דרכו, פותח את השיר בגוף ראשון רבים, כמי שמעז להחזיר לשירה העברית את ה"אנחנו", אבל כבר בשורה השנייה מוציא את עצמו מן הכלל ונוקט עמדה של ספק שיפוט ספק אהדה כלפי בני דורו. הווירטואוזיות הלשונית שלו - השליטה המבנית, פירוק הדקדוק והרכבתו מחדש, הבחירה בחרוז ובמשקל - מעוררת השתאות ומגויסת לא אחת ליצירת כפל משמעות, סתירה פנימית, פרדוקס מעורר מחשבה. "נבער" הוא לא תוארו של נוער נבער מדעת, אלא פועל המבטא זיק של התחדשות בלבו של הדור; אותה התחדשות משמעה "אי איבוד מורשת" דווקא, וגם סופה התקשות הפנים, אטימות המבט.

לנוכח מבט זה, לנוכח הקונפורמיזם וקשיחות הלב של חבריו, אין לקנא בשניידר, שנטיית לבו ורגישותו ושפתו והתכתבותו עם משוררי עבר בוודאי עושות אותו לזר בין בני גילו. הוא עצמו מודע לכך ומקבל על עצמו את קללת השירה: "זה העול, החולי/ העוון המנתב; שלעד גורלי/ האדם הכותב" (בשיר אירוני מוצלח הוא אף מדמה את עצמו לישו, אך אינו מצליח לשכנע את רופאו בקיומם של פצעי הצליבה). עם זאת, אולי יש איזה תעתוע או עיוורון חלקי גם במבטו של שניידר עצמו. קינות על הפסיביות של בני הנעורים, על שטחיותם, סיסמאות בנוסח "דור האספרסו", שבות ונשמעות מפי מבוגרים בכל דור ודור. אולי ראוי שיישארו נחלתם של המבוגרים. די להיזכר במובילי המחאה של הקיץ שעבר כדי להעריך שהן מוקדמות מדי, תמיד כמעט.

שניידר, הסמוך לחבורת "הו!" של דורי מנור, ער גם לאנכרוניזם העקרוני של שירתו, ובעצם, חוגג אותה. לא תמיד הוא לוקח את עצמו ברצינות יתרה. כך, שני זרמים סותרים מתקיימים בספרו ומעניקים לו את חיוניותו. האחד הוא אותם ניכור וזרות ובדידות, המושלכים לעתים על החוץ, על החברה, אבל לרוב תחומים במישור האינטימי, והשני הוא תאוות משחק לשונית, התענגות עולצת על אפשרויותיה של העברית, ששניידר שולט בה במידה יוצאת דופן. בסיכומו של דבר, ידה של המשחקיות נדמית על העליונה בספרו. אולי בכך מרומזת איזו תקווה, איזו תקומה. השפה מרחפת קלות מעל כובד החיים, משחררת, כמו בשיר "סוף הסתיו", המביא את הדברים לכדי הקצנה: "וריח של דם נשתאב לבושה/ עת נקרשתי לתוך אמבטיה של כמישה/ וגעשתי מאוד געשה נכבשה/ אל הזמן ואליך, קשה, נואשה/ שלעד, באמת, לא אוכל בלחישה/ לאמרך: 'אהבתיכי, אשה'".

וגם: אנכרוניזם ולהטוטנות לשון בוודאי אינם ממאפייני קובץ השירה החמישי של יהונדב פרלמן, "חדר הכתיבה". שיריו ישירי המבע, מעוררי האמון, הנהדרים בחלקם, מעוגנים היטב במקום ובזמן, בחייו של מי שכבר אינו צעיר ועדיין אינו בחורף חייו, של מי שמתבונן לאחור ועדיין מבקש את להט המחר, של המשתמש בטכנולוגיה בזהירות משתאה, אבל מכיר במגבלותיה, "אוחז שני תיקים/ החום - לניירת (אולי גם סנדוויץ' ותפוח)/ השחור למחשב הנייד", "בוהה/ בפעימת הסמן/ מקשיב/ לזוג יונקי דבש על שיח בגני".

כמו לשניידר, לפרלמן עניין רב בארס-פואטיקה, אלא שמבחינתו השירה אינה נושאת בשורה מופשטת, מטאפיסית כמעט, של הינשאות מן העצמי והלאה. השירה היא לו איסוף של פרטים, הד לתהליך שבו מתגבשת זהותו יום-יום, מבלי משים. "מה אני שומע בו בפנים (רחש הקירור של המחשב... ג'ז מתחנת רדיו בברצלונה)/ מה אני שומע בו מבחוץ (טפיחת כדור הנזרק לכלבה... בעבוע המים בצינור היורד מהמטבח...) חדר הכתיבה/ מבוע דומם/ מנוע משותק/ קטקומבה מפוארת מגובבת/ עשויה טלאי על טלאי ובכל זאת/ מחזיקה את סיפור חיי".

ואלה, אולי, החיים, על פי פרלמן: "בכל פעם/ אנחנו מוצאים אחיזה/ באנשים אחרים/ ואז נשמטים/ איש לזרועות רעהו/ כל כך עזובים/ לנפשנו". מפוכח ומאמין כאחד, כמה צנועה ויפה בקשתו האחת, "אם הידיים - ידי/ יתמלאו אור אוכל/ לקלוף מלפפון בזמן/ שאני מביט בגינת/ השכנים".

 

 

 

ספר השירה "דבר, חלום, אדם" שנסקר כאן בשבוע שעבר, ראה אור בהוצאת כרמל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו