בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין פיתוי להצלפה

תגובות

“ארץ הפסיפלורה העצובה” - מרואן מח’ול.
הוצאת קשב לשירה, 131 עמ’, 65 שקלים

אפשר שדווקא פרגמנט קטן, שולי כמעט, בספרו מלא היופי והתבונה “ארץ הפסיפלורה העצובה”, מלמד משהו על דרכו השירית של מרוַאן מח’וּל. “הנהר משנה מסלולו/ שלא להפריע לצבי שירד אל המים;/ הוא התכוון לטובה, אבל/ לצבי לא נשאר דבר לשתותו/ לבד מן הצחיחות”, כתוב שם ‏(בתרגום יותם בנשלום, אחד מ–13 מתרגמים ומתרגמות שהריקו את שירי הקובץ מערבית לעברית‏). יחסית לרוב שיריו של מח’ול, פרגמנט פיוטי זה נדמה חידתי, פתוח לפרשנות, ספק אלגוריה פוליטית ספק תמונה טבע דמומה, מלנכולית. דווקא משום כך הוא מדגיש את אופי ההזמנה שביצירתו.

הליכה בין הטיפות אינה דרכו של מח’ול. די לקרוא שורות כמו “על גל ההריסות המר הזה בעזה/ צמחה זרועו של ילד רך/ שנופפה לאל זה יומיים/ אך השמים נצטעפו/ בהשכירם למטוסים את מקומם הסמלי”, די לעיין בשירים כ”ערבי בנמל התעופה בן גוריון” או “תחי המולדת! הלאה המולדת!” ולהבין כי מח’ול אינו מתכונן לחשוך את שבט לשונו ממדכאי העם הפלסטיני, מכובשיו וממפליו השיטתיים. ובכל זאת, פרגמנט כזה, על הקצוות הפרומים שבו, על המבוכה והדו־משמעות שהוא מבטא, נדמה מהותי לשירתו של מח’ול - לא רק משום שהוא מעיד על ראייה מורכבת או על היעדר דוגמטיות, אלא כי הוא תובע פענוח, השתהות, חתירה להבנה.

ככלל, גם כששפתו של מח’ול מודרנית וחדה, היא מבוססת על מסורת השירה הערבית הגדולה, על הרטוריקה שלה, הרוויה רמזים וקישוט וסוד. עם זאת, היא אינה מבקשת להשתהות בטריטוריה של ציעוף, גודש ושל שביעות רצון אסתטית. גם כשהוא לירי, מח’ול חותר לבהירות הכרה ואף דורש אותה מקוראיו. לפיכך, הכניסה לתוך שיריו קלה, נדיבה, אבל היציאה מהם, אם קוראים בהם ברצינות, קלה פחות.

בשיחה עם עורך הספר, אלמוג בהר, מח’ול מודה, אולי בנאיביות, כי היה רוצה לפנות דווקא לאלה בקהל העברי שידחו אותו מיד, שיתייחסו אליו כאל קיצוני, כאל אויב. “אותם הייתי רוצה לשנות, אפילו קצת, עליהם הייתי רוצה להשפיע, לאפשר להם להזדהות ולו במעט עם כאבי, אולי לחשוב עליו כעל דבר אנושי” ‏(בניגוד אליהם, הוא מזכיר, ערביי ישראל מעולם לא היו גזענים‏). מח’ול, תושב מעלות־תרשיחא, מבקש אולי לעורר את קוראיו, לאו דווקא היהודים, מתרדמה דוגמטית. דרכו האחת לעשות כן היא בשילוב בין פיתוי להצלפה, בין לשון יופי ללשון אתגר. דרכו השנייה היא בהצבת דוגמה אישית. זה כוחו.

לאחר ביקור במחנה הפליטים אל ניירב שבסוריה, מח’ול הבין שהוא כותב “על אודות הבעיה הפלסטינית ולא מתוכה”: “הלכתי בתוך היעדרותי/ הטחתי בעצמי/ מה התרדמה הזאת/ שאחזה בי זמן רב כל כך?/ גדלתי כזר/ לפצעי עמי” ‏(תירגם: אלמוג בהר‏). אחרי תיאור מדמם של פעולה ישראלית ברצועת עזה, כתב: “למעשה, אני חי חיי מותרות/ ועסוק בוויכוח עם חברים/ אם היין בכלי זכוכית תוסס/ או שאיננו תוסס/ ובתוך כך לא שיערתי בנפשי שתיגעי ללבי/ ולו במעט/ בית חנון” ‏(ברוריה הורביץ‏). ועל עצמו, על נישואי נערות בתרבות שבא ממנה: “האם לא רפו ידי הכומר שלנו/ כשנתן לך טבעת שהתאימה לשתי אצבעות?/ פולה/ אני בן עדתנו, משפחה שנוהגה מזרחי/ ולא קם בי הלב שיכול להגיד להם ‘לא’ ‏(...‏) הלכתי אתם בתהלוכת הכלה המרה” ‏(יותם בנשלום‏).

אין להבין מכך שעיקר ספרו ביקורת עצמית. להיפך. מח’ול יודע להיות משורר מחאה חריף ומדויק. אלא שדרכו להגיע אל העיקרי והעקרוני עוברת דרך ניסיונו האישי, הרגשי, וניסיון זה מתעתע לא אחת. “יש דברים שאינני מבין/ שכן אינני ישראלי/ אך גם לא לגמרי פלסטיני”, הוא כותב, אך מצהיר יפה, “מולדתי נערה שנאנסה./ אתחתן אתה” ‏(חנה עמית־כוכבי‏). מולדת זו, יש בה ממד מדיני, אבל יש בה גם ממד פיסי, גיאוגרפי. “הכוכבים ממעל/ הם עיני היושבים בגן עדן/ צופים בארץ הגליל ומופתעים מן הדמיון/ שבין המקומות”, הוא כותב על נופי ילדותו, “החורף בא כמטר מדמעות האל - האדמות החרבות ימלאו רחמים ‏(...‏) והתנורים/ יהיו ההזדמנויות שלנו לאהבה” ‏(אלמוג בהר‏). אפשר להשתמש בתיאוריו אלה כפרסומת לתיירות בגליל, אפשר לעמוד על ההבדל המהותי שבינם לבין פרסומת לארץ הצימרים - כך או כך, מח’ול, הדבק בחשיבות הזיכרון ההיסטורי, מוסיף, “והגולה תתרגל/ שלא להתרגל למצבה”.

יש גם שירי אהבה יפים בספר, וכאב שמקורו בקשרי משפחה פגומים ובחיי כפר מעיקים, וחיפוש עצמי והומור עוקצני ואהבה לחיים הטובים. יש בו ריבוי ותהיות, המעידים על המרחב שבו נכתב ועל האדם שכתב אותו, ויש בו ניסיון להשפיע על זה ועל זה במלים מדודות, כתובות ביד אמן, שבסיסן פיכחון, כנות ותקווה. ושני אלה, האדם והמרחב כאחד, מבקשים שיקראו בהם כך.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו