שורשי אוויר

ארז שוייצר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ארז שוייצר

ואולם את זרותה, שחלקה קונקרטית וחלקה נפשית, בלייר לוינהוף מבטאת בשירה בעלת עוצמה משלה - ישירה, חדת חיתוך ומקצב, קשיחה, אמינה - וגם בה, למרות הכל, אפשר למצוא מידה של חסד, של חמלה. “למה כבר יכולנו לצפות מהורינו/ גברים ונשים לבדם/ נטושים לבדם./ כמונו מנסים לחיות/ לבדם/ ואין בכוחנו אלא/ לעמוס עליהם אשמה/ וצורך./ נואשים מחייהם/ שיום אחד הופענו/ תלויים על צווארם/ כמו אבנים”, היא כותבת, ובין שירי זעם וכאב ובדידות נוראה, אולי כשהיא לומדת “לעזוב ועדיין להיות”, כלשון דומין, היא מוצאת פתאום, גם היא, איזו מנוחה, איזו נחלה, “פלפל שמתנפץ ומפיץ ניחוח/ והלחם נרטב/ ומתמוסס/ רווי טעמים/ בפה/ בביתי”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ