${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוח כבירה נושבת

18תגובות

“להבעיר את המים באש” - נעם פרתום. חרגול/ עם עובד, 189 עמ’, 78 שקלים

נס גדול מתרחש בשער השלישי של ספר הביכורים הנפלא של נעם פרתום, “להבעיר את המים באש”. היא מוצאת אהבת אמת. “חברבורות הנמרים זוהרות בחושך והאדמה נפערת כמו ים/ לממרח האבוקדו ולפסטרמה יש טעם נשיקות מרנג, שושני מרצפן ושוקו חם/ כי אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי גם”. אהבה, לא ייאמן. “אחרי שנים של איסיפוק, חדצדדיות, קנאה וסקס שוחק, משועמם/ אחר שנים של שקרים ואיכסהפיכסה נרקסיזם וסאדיזם מאזוכיזם/ בביחד מכורכם/ אחרי שכבר איבדתי אמונה שגבר אחר - כמוהו - קיים/ סופסוף אני אוהבת והוא גם/ הוא גם”.

מי שלא החסיר פעימה כשג’וליה רוברטס התנשקה סוף־סוף עם ריצ’רד גיר ב”אשה יפה” - אין לו לב, כנראה. מי שלא מנגב דמעה עם פרתום כשהיא מוצאת אהבה, אחרי 105 עמודים של בדידות ואיכסה־פיכסה - גם לו חסר אותו איבר. זה לא עניין של איכות ספרותית, וזה כל כולו עניין של איכות ספרותית. היכולת של פרתום לאחוז בלב בשצף קצף של שירתה ההיפרבולית, העולה על גדותיה, הבלתי ניתנת לעצירה; היכולת שלה להצביע על עיקר החוויה האנושית, להפיח חיים בכמיהה ובמכאוב וביצר ההרס והעונג המניעים אדם וחווה מאז ומעולם, ולעשות זאת בכלים האינטרטקסטואליים, הפוסט־דיגיטליים, האלקטרו־קוק־היפ־הופ־פורנו־סטרואידיים של דורה היא יכולת ספרותית מן המעלה הראשונה. פרתום לא רק רוכבת על הסוס המשתולל הזה - תרבות ההווה - היא גם שולטת בו. אם רוצים, גם זהו נס.

המוסיקליות הקונטרפונקטית שבה פרתום מרכיביה את משפטיה, המודעות שלה להיסטוריה של השירה העברית, הממזרות שבה היא קורצת לשפה הגבוהה ובה בעת לשפת הרחוב, אינן רק מעוררות השתאות; הן גם טבעיות לה לגמרי. היא בת זמנה. היא מתכתבת עם יונה וולך וחזי לסקלי וסילביה פלאת, ועם אלתרמן והומרוס, לפעמים, אבל האנרגיה שמניעה אותה היא אנרגיית ביט, לא רק הביט של הטכנו והראפ, שנדמים כלחם חוקה, אלא גם של משוררי הביט האמריקאים ושל אביהם הרוחני, אביה של שירת האני הגדולה: “רוח כבירה נושבת בתוכי, מעמידה אותי על השרפרף הקטן לידי הכיריים/ הירוק עדלאופק של גינות הבניין והשכונה המטופחת שורף לי בעיניים/ ואני שרה בקול גדול את שירת ההחוצה החוצה החוצה מכאן/ מרגישה כמו וולט ויטמן צורח את צרחתו הפראית מעל גדות העולם”.

את שיריה הפיצה פרתום לראשונה כאמנית Spoken–Word, הן בהופעות חיות והן בסרטוני יו־טיוב. החשש כי במעבר לדפוס הם יאבדו מכוחם מתבדה. נדמה כי ההיפך הוא הנכון. דווקא כששיריה אינם מושמעים בקולה הפיסי, עולה מתוכם קולה הפנימי, וללא ההיבט החדשני־אנקדוטלי של סרטוני הרשת, אפשר להבחין ביופי רב הרבדים של לשונה ‏(אם כי הגודש והשצף הם בנשמת שיריה, וכל דגימה חלקית מהם, כמו כאן, עושה להם עוול‏). “אני נציב של מלח ואני בערה/ אני זעם שמים ועברה וצרה/ אני נקיית כפיים וצחורה וברה/ אני מלאך החבלה והבשורה/ הו, אני, צדיקה ארורה”, היא כותבת, אבל נדמה שהאירוניה בהגבהת שפתה כאן גדולה מזאת שבה היא מתארת סקס מזדמן, למשל, או בדיקת הריון ‏(“אודה לפס הוורוד ולאלוהי הפס הוורוד... שכל שזופי העורנפש קורני החיוכים, כל הזוגות המדייטים בכפכפים תואמים/ כל לועסי הפופקורן בקאנון... יראו וייראו מהפס הוורוד שלי”.‏) מכל מקום, גמישות הלשון וההומור והתבונה והמרץ הבלתי נדלים שלה מאפשרים לה לתאר היטב את עמידתה בעולם, עמידה שיש בה תחינה אין־סופית להכרה ואהבה, אבל גם מודעות לכוחה ואמונה בדרכה. “משוררים זכרים/ מבוגרים וצעירים, ותיקים ומתחילים, מתחילים/ אתי./ אני עפרה תמירה בשמלת שכבות מתנופפת/ במשתה מהודר, בחצר מלוכה מפוארת, מכותרת סביב־סביב/ עצי לימון מלבלבים/ והמשוררים גברים־גברים, חבורת דודים למודים/ הו, פטרוני שירת החשק הכבודים!”; “הלאה הדיקטטורים תולשי כנפי הפרפרים, המשוררים המחוריינים, השקרנים/ אלה שנפלאים בלפלרטט עם מלים, שמשפריצים עלינו חרוזי זקפה פואטית/ ואחר כך מזיינים אותנו בתחת”.

הא, זיונים. הם תופסים מקום של כבוד בספרה של פרתום. לפני שהיא מוצאת אהבה הם לא מניבים אלא אכזבה וכאב ובדידות קשה, אורבנית. פרתום מתארת אותה כפי שהיא - בדם, זרע ודמעות - אבל אין לצקצק בשפתיים. היא מתארת את דורה מבפנים, תיאור מעמיק ודק אבחנה, ודור זה, לא די בכך שכנראה אינו בודד ומנוכר מרוב קודמיו, יש בו סוג של אחווה וידע ומחויבות לאדם ואמנות מופלאה, כרוב קודמיו. פרתום משכנעת בזה, הן כמתבוננת והן בפרי עטה, המסעיר, הגס, המעודן.

וכן, פרתום התייתמה מאביה בהיותה נערה. הקינות שכתבה עליו ועל אמה האלמנה הן, לצד “אביבה־לא” של שמעון אדף, משירי היתמות והאבל החזקים וקורעי הלב ביותר שנכתבו בעברית זה זמן רב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#