ההתגלות של חיים תדמון

חיים תדמון יוצר בסיפוריו עולם עשיר של נידחוּת. הוא קורא תיגר על האשליה שאנו כמהים כל כך לשגות בה, שאנחנו מוּבלים, בידיים טובות, אל תוך הסיפור

עינת יקיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עינת יקיר

הזהב והנחושת

חיים תדמון. הוצאת הקיבוץ המאוחד – סדרת הכבשה השחורה, 150 עמ’,
84 שקלים

במרכז ספר סיפוריו הקצרים של חיים תדמון, "הזהב והנחושת", עומד מְספר סקרן שניצב כעֵד. הוא צופה מן הצד בסיטואציות אינטימיות של עצמו, או של זרים, למשל מכרים ודמויות בעלות שם מן הפילוסופיה והמדע, שהוא מלא השערות לגביהם. אל הסיפור מגיע המספר התדמוני בדיעבד, אחרי שההתרחשות כבר קרתה. יתרונו הגדול של ה"בדיעבד" הזה קשור באיזו ידיעה ודאית חובקת־כל, אבל תדמון מנטרל באופן עקבי את הכוח הזה: אין אפשרות לדעת, לבטוח או להבין. כל האחיזות הברורות לכאורה, כל מוקדי הכוח של המספר, מנוטרלות כאן בזו אחר זו לטובת היסוס מתמיד, ספק, ביטול עצמי, לא מעט הומור. כנגד ודאות המספר מציב תדמון כוח חלופי שמתגלה במהלך הקריאה כמעניין לא פחות ומורכב יותר, והוא קשור דווקא בשבירת ההיררכיה שבין המספר לדמויותיו. המספר אינו אלא אורח בעולמן של הדמויות שהוא תר אחריהן. הדמויות קודמות לו ויודעות יותר ממנו. ובמובן מסוים, אין אפשרות להיכנס לסיפור אלא מתוך הכרה בהיפוך היחסים.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ