השבת של ישעיהו קורן

הפתיחה של "שתי כפות ידיים ומלה" מתחוללת בשבת דוממת, אך השבת של קורן היא לא שבת מנוחה: כדי להשהות את המבט והאוזן, צריך לעבוד קשה

נעמה צאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נעמה צאל

כמה זה נועז, היום, לדבר רק כשיש לך מה להגיד; בתוך המרחב הגדוש לעייפה של אינסוף פיות מדברים ושל אוזניים חירשות – כמה לא מובן מאליו הוא היום לקחת לעצמך, ולסביבתך, את החופש לשתוק.

"שתי כפות ידיים ומלה" נולד מתוך החופש הזה; שערורייתי כמעט, כמעט לא ראוי: כמו בעל מלאכה ותיק, קצת עקשן, בתוך רחוב שנהפך לסואן מאוד, ניצב ישעיהו קורן, ממשיך בשלו. שקט, קפדן, איטי, קשוב, הוא עובד: ואמנם, איכשהו, מוצאים אליו את דרכם בתוך הסבך אותם הקוראים הוותיקים, האדוקים, שמצפים לו. כי בתוך בית המלאכה הוותיק הזה, שסביבו כבר כמעט אין מכולות שכונתיות, רק סבך הממכר המהיר של סחורות, לא נשכח הקשר העבות שבין פרוזה (ובפרט פרוזה, ולעומת צורות כתיבה אחרות) – לחיים: מנעד של חיים שאינו מכוון לתכלית של כתיבה, אלא ראשית כל להקשבה: הקשבה למקצב היומיומי, למלמול הלא פוסק של הבית ושל הרחוב, להיכרות אינטימית עם דאגות פרוזאיות מאוד; לתנודות העדינות שבין אלו לבין הפצעתם של רגעים אחרים, יקרים, של מנוחה ושל יופי; הקשבה אדוקה למשלביו השונים של הדיבור של היומיום, לתנודותיהם הזעירות של החיים, ורק לפעמים – ואף פעם בלי לכופף את היד, אף פעם בלי לזרז אותה או לכוון אותה כנגד כיוון תנועתה הטבעי – נובט, בתוך הסבך של כל זה, ורק מאליו, גם דיבור.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ