הספר שמחזיר לגוף האנושי את כבודו האבוד

"יומן של גוף" חושף את הקורא לאינטימיות פיסיולוגית שיורדת לרזולוציה של איברי הגוף, ומצליח ובכך להגחיך את פרדוקס הבושה של החיה האנושית

אירי ריקין
אירי ריקין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אירי ריקין
אירי ריקין

יומן של גוף
דניאל פנק. תירגם מצרפתית: ניר רצ’קובסקי. הוצאת אחוזת בית, 348 עמ', 98 שקלים

מילן קונדרה סיכם פעם את התפתחות הרומן כמחקר בחיי האדם, שחשף בהדרגה את היבטיו השונים של הקיום האנושי. עם סרוונטס גילינו את ההרפתקה. עם פלובר - את היומיומי; עם טולסטוי - את כוחות האי־רציונלי בחיינו; עם ג'ויס ופרוסט - את חידת הרגע של ההווה. דניאל פנק אולי אינו משתייך לאותה ליגה, אבל "יומן של גוף" יכול בהחלט להיחשב כסטארט־אפ פרוזאי או סוג של אפליה מתקנת, המחזירה לגוף האנושי את כבודו האבוד: לא שחקן משנה לחיי הנפש, כדרכם של רוב הספרים, אלא מי שמקבל את הבמה במלוא הדרו וחולשותיו. הגיבור הוא גבר פאריסאי המגולל את סיפור חייו בגוף ראשון, תרתי משמע: "זה לא יומן אישי רגיל, בתי", הוא מסביר לבתו היורשת את היומן אחרי מותו. "את יודעת כמה אני נרתע מדיווח מייגע על מצבֵי הנפש המשתנים שלנו. לא תמצאי בו גם דבר על חיי המקצועיים, על דעותי, על ההרצאות שנתתי; שום דבר על דרכו של עולם. זה היומן של גופי בלבד... רעֵנו למסע, מכונת הקיום שלנו".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ