סיפור

קול החצוצרות נשמע

סיפור חדש מאת עוזי צור, שהיה הזוכה בתחרות הסיפור הקצר לשנת 1995 על סיפורו "קברי הגלטים", ומאז היה למבקר האמנות של מוסף "תרבות וספרות"

עוזי צור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עוזי צור

"בטי, את מוכרחה להאמין", שידלה האשה את חברתה בתקיפות, במבטא צפוני כבד, כשהשתיים הסבו לשולחן ארוחת הבוקר.

ממרומי הבניין, שמראהו ימי־ביניימי חמור, התנופף דגלו של אנדרוס הקדוש והשקיף אל גיא בן הנום והעיר העתיקה.

האם בטי חדלה להאמין? ואם לא – מדוע נזקקה פתאום לכל אמונתה? האם נפגעה ראייתה והיא כורעת עתה בעומס הזיכרון הספון בבניין פנימה ומחוצה לו? אותו זיכרון המעיק על נשמתה? האם זה אותו אלנבי, הגנרל המשחרר שנעץ בה את מבטו באולם האורחים המקורה בעיני המת־החי שלו? או היו אלה לוחות הזיכרון שצרו עליה מכל עבר, שהבהיקו בשחור אותיותיהם על האבנים העכורות, טבלאות הארד לזכר אנשי יחידות האִי האֵם, שנקטלו במלחמה ההיא על שחרור מקומות בעלי שמות מקראיים – מקומות המתנכרים למתיקות שמם מתפילות ימי ראשון, הטריים מגשם, בכנסייה כפרית.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ