סיפור

אבו לְחָאף

סיפור קצר מאת מוריס שמס (אבו פאריד), שעבד שנים במחלקת הבידור של קול ישראל בערבית והלך באחרונה לעולמו. תירגם מערבית: איציק שניבוים

מוריס שמס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מוריס שמס

כל תושבי השכונה הכירו אותו, וקראו לו "אבו לְחָאף" - "האיש עם השמיכה". אנחנו – הילדים – קראנו לו "הקולב". שמות שונים, אבל המשמעות אחת היא: "הקולב" לבש כל מה שנתנו לו אנשים טובים: גלימות, כתונות, מעילים ישנים, משל היה קולב נייד שתולים עליו בגדים.

כל אימת שמישהו נתן לו גלימה או כתונת, היה אבו לחאף ממהר ללבוש אותה מעל בגדיו, עד שגם היא היתה נעלמת מתחת לגלימה או כתונת אחרת, שגומל חסדים אחר נתן לו. הבגדים שלו דמו לשמיכה בלויה שסמרטוטים בערב רב של צבעים וצורות מבצבצים ממנה.
אבו לחאף לא הסיר את הבגדים הללו מעולם. היה פוסע, אוכל, נרדם ומתעורר בתוך שמיכתו, ואינו מחליפה לעולם. גם בימי חג ומועד, כל שהיה עושה היה ללבוש מעל השמיכה הזאת מעיל לבן רחב וארוך, שאותו שמר להזדמנויות כאלה, והיה פוסע בגאון פסיעות מהירות ברחובות השכונה, ואנשים ידעו שהאיש הולך לבית הכנסת להתפלל. וברגע שיצא החג, היה אבו לחאף מקפל את מעילו הלבן, ושב ללבוש את שמיכתו המרופטת, מתעלם ממבטי הרחמים והלגלוג שעקבו אחריו בכל מקום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ