מסע בתחנות חייה העירוניים של יעל נאמן

בסיפוריה הקצרים, יעל נאמן יוצאת מהקיבוץ שתיארה ב"היינו העתיד". אבל גם 
בתל אביב היא דבקה ב"אנחנו": בזוגיות, בקשר 
עם החברות ועם האם

תמר מרין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
תמר מרין

כתובת אש
יעל נאמן. הוצאת כתר, 152 עמ’, 92 שקלים

לאחר פרסום "היינו העתיד", הרומן הראשון והמצליח של יעל נאמן על ילדותה והתבגרותה בקיבוץ יחיעם, תהו קוראים ומבקרים שונים על מה שנהפך לסימן ההיכר המובהק ביותר של הספר: הכתיבה בגוף ראשון רבים. אף על פי שמדובר כביכול במובן מאליו – ניסיון לסמן בשפה את הקולקטיביות, הערך החשוב ביותר של החברה הקיבוצית – משהו בנחישותה של נאמן לדבוק בלשון ה"אנחנו" ההולכת ונמשכת כמעט עד סוף הספר עורר שאלות: האם המחברת, שעזבה את הקיבוץ זה כבר, מבטאת כמיהה נוסטלגית ל"יחד" הקיבוצי? או שמא מדובר בניסוח אירוני שמבטא עמדה ביקורתית, בדומה לזאת שנקטו סופרי דור המדינה בשנות ה-60 המוקדמות, כשביקשו לכאורה לנתץ את לשון ה"אנחנו" המזוהה עם הדור הספרותי שקדם להם, דור הפלמ"ח?

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ