כשהרב הנערץ והאנטי ציוני בא לארץ ישראל כפליט שואה

רשימה מ-1946 מאת יהושע בר־יוסף, שבה כתב על רבו, ר' יואל'יש, כסופר שמתגעגע אל עולם נעוריו ותוהה על שורש ה"אני" האישי והיצירתי שלו

יהושע בר-יוסף
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יהושע בר-יוסף

*בשנה שעברה החלטתי להיפרד מכתבי היד של אבי ז"ל, ולמסור אותם למכון "גנזים". העיתוי נראה לי כסגירת מעגל: יהושע בר־יוסף נולד בצפת בחג השבועות לפני מאה שנה (1912), והלך לעולמו ביום הכיפורים לפני עשרים שנה (1992). אילו היה נשאר בעולם החרדי, היו אומרים שנולד ביום מתן תורה וביום הכיפורים זכה למות צדיקים. אבל הוא היה אפיקורוס. לא "אפיקורוס להכעיס", כפי שנזף בו רבו לשעבר, ר' יואל'יש מסאטמאר, אלא "אפיקורוס בעל כורחו" - כשם הרומאן שפירסם אחרי שנים רבות.
הצצתי בכתבי היד לפני שמסרתי אותם, והנה צץ מולי דף עיתון "דבר" מצהיב ומתפורר מיום כ' בטבת תש"ה (5.1.1946), ובו רשימה שאבי כתב. סקרנותי התעוררה: מה מיוחד ברשימה זו, שאבי טרח לשמור עליה? הרי הוא כתב מאות רשימות ב"דבר", ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", ומעולם לא חשב לשמור עליהן! קראתי והתרגשתי. כעת הבנתי. תוך כדי הסיפור על רבו, ר' יואל'יש, אבי כתב על עצמו ועל שורש עולמו. זוהי רשימה אישית מאוד, למרות שהיא נוגעת בבעיות שהעסיקו את היישוב העברי באותם ימים, וממשיכות להעסיק אותנו כעת.
הוא לא כתב כעיתונאי או כהיסטוריון, אלא כסופר שמתגעגע אל עולם נעוריו ותוהה על שורש ה"אני" האישי והיצירתי שלו. הוא כתב כך בימים שאנשים דיברו וחשבו במושגים של "אנחנו", והציע מבט שונה מזה שרווח אז: לא הישראלי החדש הבוטח בדרכו ושולל כל מה שקשור לגולה השמיע כאן את קולו, אלא סופר שנקרע בין עולמות מנוגדים; בן ה"יישוב הישן" שניסה להיקלט ב"יישוב החדש", אבל נשאר שונה וזר. התייחסו אליו כאל בחור־ישיבה פרוע, שלא יודע לכתוב כמו שצריך. אבי, מצדו, כינה את הבוהמה התל־אביבית "בּוֹהֵימֶה" – בהבלטת ה'מֶה' - שלא להפסיד, חלילה, את הצליל המלגלג. "מה הם יודעים" – אמר לי בביטול, והתעקש להמשיך בדרכו: כתיבה חושנית, סיפור זורם, תיאור צבעוני, גישה כנה, מלטפת ועוקצת כאחד.
אבי, יהושע בר־יוסף, תיאר את ר' יואל'יש וחצרו כמו חסיד מעריץ ואוהב, ועם זאת – חסיד ממין אחר. ה"ילד מארץ ישראל" נהנה מהיחס המקרב של הרבי, אבל הדגיש את ריחות התבשילים הדשנים הנודפים ממטבחו בעוד תלמידיו מתהלכים רעבים בחצר. כשחזר ארצה התגעגע אל רבו, אבל התנתק מעמדותיו וזעם על חוסר הסובלנות של הרב הקנאי שראה בציונות מעשה שטן. עם זאת, הוא פסח על הוויכוח שהתעורר בארץ בהקשר לנסיבות חילוצו של הרבי ברכבת של קסטנר (גם אדמו"רים אחרים ניצלו כך מגיא ההריגה, בעוד חסידיהם נרצחו במחנות ההשמדה). במקביל, הדברים שסיפר על בריחת הרב עלולים להרתיח כל אחד מחסידיו. שומו שמים! הרב גילח את הזקן והפאות! הרב דילג על הנחת תפילין! אכל טריפות, רחמנא ליצלן! מי יודע? אולי כן ואולי לא? אולי יש כאן תערובת של אמת ובדיון? אולי קצת הגזמה וסטייה קלה מן העובדות, כפי שאפשר לפגוש בסיפורי חסידים?
איך שלא יהיה, רשימה זו נכתבה כשמשפחתנו גרה  בשכונת מונטיפיורי, פרבר עוני של תל אביב באותם ימים. הניתוק הפיזי מירושלים החרדית לא הקהה את עוצמת האהבה והגעגועים לעולם שאבד. למרות הריחוק האידיאי וההתנגדות לחוסר הסובלנות בתורה האנטי־ציונית של הרב, המילה האחרונה ברשימת התלמיד לשעבר כתובה בחרדת קודש.
צירוף זה, של געגועים ורתיעה, הזין את יצירתו של אבי והטביע את חותמו על הטובים בספריו: "עיר קסומה" (1951-1949), "סוכת שלום" (1958), "סיפורי צפת וסיפורי ירושלים" (1964), "בין צפת וירושלים" (1972), "אהבת נפש" (1979), "הינוקא מבר־עם" (1987), ועוד רבים מספריו, כולל "אפיקורוס בעל כורחו" (1985).

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ