סיפור

אהבה עצמית

"הוא מביט בכלבה ששוכבת מיואשת על הפינה בספה, כבר לא מרימה אליו ראש, רק את עיניה נטולות ההבעה־הטובה היא מעלה לקראתו" - סיפור קצר

סמי ברדוגו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
סמי ברדוגו

אֶדְרי שוכב על המיטה. סמוך אליה פתוחה הדלת שמחברת אל החדר השני, והוא כבר תכף יקום וייכנס שמה. קודם לכן רעש ניירות נשמע. חיותם הדקיקה והרוחשת היא שהעירה את אדרי מתוך ההתבוננות בתקרת החדר, וכולו שב אל גופו החלש, אל הפנימה המלא שלו. אדרי הפסיק להיות מבוקע, לא עוד בן־אדם חצוי בין שניים. חודשיים ימים ומעבר להם, היה ככה אצלו בצורה מוגזמת, וכעת המחשבה והגוף הופכים משהו דומה לאחד, כמו עצם, וכמו פעם. זה קרה ממש לא מזמן, כשמשב רוח קצר ניצל את החלון הפעור ופרץ לחלל החדר, ושני הדפים התרוממו מן השולחן והביאו קול משֶל עצמם. היתה זאת הפתעה מלאה: בזכות תנועת נייר אדרי יכול להרגיש בדקות אלה את סימני ההתחלה של האהבה העצמית. הוא קם מן המזרן בכבדות קלה ויוצא דרך הדלת אל החדר, מבחין בשני העמודים הדקים שנחתו לא־ישרים על הרצפה, ליד פח האשפה הירוק. הם עדיין לא מעניינים את אדרי, ובכל־זאת הוא מתכופף ואוסף, מקפל אותם לאמצע ודוחף תחת המדפסת המקולקלת, קרוב אל צנצנת העפרונות. כמו הניירות הללו, אך הרבה יותר מהם, גם ארץ ישראל לא מטרידה את אדרי. לפחות חצי שנה זהו המצב: אין לו עניין רציני אתה, ודעתו עליה פזורה. הוא עובר אל המסדרון ונכנס בשירותים בשביל להשתין, תוך כדי משעין את ראשו על הדלת הפתוחה, ושוב נזכר בשני הדפים המרחפים שהחזירו אותו אל מי שהוא.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ