העמדה של יוסי סוכרי חשובה, הספרות פחות

עם כל הכבוד לנקודת המבט החתרנית בספרו החדש של סוכרי על השואה והמזרחיים, ספרות אינה המשך של הפובליציסטיקה בדרכים אחרות

יפתח אשכנזי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יפתח אשכנזי

בנגאזי־ברגן־בלזן, מאת יוסי סוכרי, הוצאת 
עם עובד, ספרייה לעם, 2013

את משפט אייכמן, שחנה ארנדט תיארה כמשפט ראווה, ראתה ההיסטוריונית הישראלית חנה יבלונקה באור מעט אחר, כמשפט חינוכי, כאירוע שנועד ללמד את כלל הציבור בארץ ובעולם (בדגש על בני הנוער) על הפרק הזה בהיסטוריה ועל ההיסטוריה היהודית בכלל ("הרחק מהמסילה: המזרחיים והשואה", הוצאת ידיעות ספרים, 2008). ואכן, כאשר בוחנים בדיעבד את תקופת המשפט, מגלים שבמקרים רבים אותו תהליך חינוכי הצליח. המסר החינוכי שהועבר במשפט, זה שקשר בין הנאצים לקונפליקט היהודי־ערבי, נצרב בתודעה עד היום. באותה מידה חילחל גם המסר שהשואה לא היתה עניין נקודתי, או ליתר דיוק עדתי, או יבשתי (של יהודים מאירופה או יהודים אשכנזים), ושכל יהודי, גם אם הוא עצמו או אבותיו לא היו תחת סכנת ההשמדה, הוא שותף לאותו הגורל, רק כי הוא יהודי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ