לאונה טוקר
לאונה טוקר

בית קַדְרוּת, מאת צ'ארלס דיקנס, תירגם אמציה פורת, אחרית דבר: גליה בנזימן, הוצאת כרמל, 2014

צ'ארלס דיקנס (1870-1812), הוא מסוג הסופרים שכל אומה משתוקקת להם בכל דור: גם קאנוני וגם פופולרי. הוא ידע לשלב את עומק הראייה עם נגישות לקהל הרחב, מורכבות עם קסם, דיוק בפרטים עם רוחב פנורמי, אמנות הסיפור עם ניתוח ביקורתי של החברה. דיקנס הנציח את עירו לונדון, האהובה והקודרת, כמו שבלזק הנציח את פאריס, דוסטוייבסקי את פטרבורג, ג'ויס את דבלין ועגנון את ירושלים. קוראיו הרבים מספור יכולים להפיק מכתביו תובנות שונות, אך יצירותיו מספקות פלטפורמה משותפת של דימויים ודעות למיליוני אנשים בעולם דוברי האנגלית ומחוצה לו, בעבר ובהווה.

את הרומאן "בית קדרות", שיצא לאור עתה זה בתרגומו העברי של אמציה פורת, פירסם דיקנס לראשונה בהמשכים בשנים 1853-1852, בתקופה שבה הגיע לשיא בשלותו מבחינת מבנה יצירותיו, מורכבות הניתוח הפסיכולוגי של דמויותיהן ותפישת העוולות החברתיים כתכונה מושרשת בסדר החברתי של ארצו. אך גם בתקופה ההיא לא ראה דיקנס ביחסי־הכוחות בזירה הקפיטליסטית את מקור הפגמים בתפקוד הקולקטיבי של החברה. הוא הוקיע את הקשיחות, הצביעות, הנצלנות והאכזריות ביחסי אנוש. על כך מבוססות טענותיה של הביקורת המרקסיסטית שהוטחה בדיקנס: בכך שהוא לא זיהה את שורשיו של הרוע.
ואמנם, ברומאנים של דיקנס, הקלקולים ביחסי אנוש אינם רק תולדה של הסדר החברתי, שכן היחס הסיבתי הוא דו־סיטרי: הרוע, על פי דיקנס, מתחיל בחטאיהם של בני אדם, אך צובר תנופה ומתפשט, וסופו שהוא כולא את האדם שממנו נבע.

הסמל המרכזי לתהליך זה ב"בית קדרות" הוא בית משפט הצדק (Chancery). בית דין זה, שעניינו תחום הקניין, הוקם בימי הביניים; ייעודו היה לדאוג לבל יקופחו זכויות הירושה של אלמנות ויתומים, להיות להם לאפוטרופוס, לשמור שייעשה צדק עם החלשים בסכסוכי רכוש, ולפקח על ביצוע חוזים.

אך עד מהרה הגולם קם על יוצרו. בית הדין התנכל למעשה לאנשים שעליהם היה צריך להגן ונהפך למנגנון שכל ייעודו להזין ולקיים את עצמו. הקורבן שנלכד ברשתו של בית משפט זה היה מסתבך והולך. לא התאפשר לו להחזיר את מהלך העניינים לאחור - והוא נשאר שבוי וכלוא בו עד תום. גם לו היה זוכה במשפט, היה חלק הארי של כספו נבלע בעלויותיו של בית המשפט ובשכרם של עורכי הדין.

אמנם יש לציין כי בשנים שבהן שקד דיקנס על "בית קדרות" כבר הוחל ברפורמה של בית משפט הצדק, אך הדרך לתיקון ממשי היתה עוד ארוכה. ובכלל, אין לראות בבית משפט הצדק את המטרה הייחודית למתקפתו של דיקנס על החברה בת זמנו באנגליה, אלא סמל להשחתתן של המסגרות הממלכתיות שנוסדו למען טובת הכלל. כמעט כל אחד מגיבורי הרומאן שבא במגע עם בית המשפט הבעייתי הזה נדבק בחולייו. כך נהפך בית משפט זה לאחת האנלוגיות היוצרות את המבנה הארכיטקטוני של הרומאן. כך טען חוקר הספרות ה"מ דלסקי (Daleski) בספרו האנגלי "דיקנס ואמנות האנלוגיה" (פרקים מספר זה יצאו בעברית באוסף מאמריו של דלסקי "בשר ודם בקסת הדיו: עיונים ברומאנים אנגליים קלסיים"). הקשר בין המוטיבים השונים של חטאי אנוש, כגון הנצלנות השלטת בכל אחת מעלילות המשנה של "בית קדרות", לבין התגלמותם של מוטיבים אלה בתיאור המוסדות הרשמיים שלעיל, עובר כחוט השני ברפרטואר החומרים של הספר, תוך שהוא בונה את השקפתו האתית, המבקשת למצוא את זרעי הרוע החברתי בתוך הפגמים ביחסי אנוש.

הקורא בשני הפרקים הראשונים של "בית קדרות" חייב לאמץ כוחות נפש גדולים כדי לצלוח אותם. הפרק הראשון מביא את אחד התיאורים הידועים ביותר של הערפיח הלונדוני בחודש נובמבר הקודר. הערבוביה המזהמת נהפכת כאן למטאפורה: "ערפל בכל. ערפל במעלה הנהר, שט בין איים ירוקים קטנים וכרי אחו; ערפל במורד הנהר, מתגלגל מטונף בין רציפי סַפָֹּנוּת של כרך גדול (ומלוכלך)"; ו"בלב לבו של הערפל יושב הלורד צ'נסלור הרם בבית המשפט הגבוה שלו [...]. עדיין לא נוצר ערפל סמיך ועדיין לא נוצרו בוץ ורפש עמוקים מכדי להלום את הגישוש המגושם וההתנהלות המסורבלת של בית משפט הצדק".

המרחב הקוסמי של הקדרות מצטמצם אפוא לבניין שבו יושב בית הדין. צמצום מוקד־הראייה נהפך גם הוא למטאפורי כאשר מופנית תשומת לבנו לתיק מסוים, תיק "ג'ארנדייס וג'ארנדייס", הנדון בבית המשפט זה עשרות שנים. הפרטים המצטברים בפרק הראשון מתבררים בפרקים מאוחרים יותר, אך כרגע אנו שרויים בערפל סמיך. בסופו של הפרק מופנה מבטו של הקורא אל הדלת שבה יוצא אב בית הדין כדי להיפגש עם בני החסות הצעירים בתיק המסוים הזה ולראיין אותם: אחד או שניים, נער או נערה? - גם זה יתברר בהמשך. צמצום שדה הראייה הוא אחד הביטויים המוקדמים ליחס בין הכלל לפרט בתפישה הדיקנסיאנית.

לתהליך דומה של צמצום המרחב אנו עדים גם בפרק השני של הרומאן, המביא אותנו אל עולמו של זוג מבני האצולה: הברונט הזקן סר לסטר דדלוק (Sir Leicester Dedlock), השמרני והמאובן (אך אציל הנפש), ואשתו היפהפייה והמתנשאת. גם הם מעורבים בתיק של ג'ארנדייס וג'ארנדייס. שעה שפרקליטם מדווח להם על מצב התיק ננעצות עיניה של הגברת - ובעקבותיהן גם עינינו - בניירות שעל השולחן. פתאום היא נתקפת חולשה; עוזרים לה לצאת מהחדר; נראה שיש כאן מסתורין. כמו בסוף הפרק הראשון ממתין כאן מֵעֵבֶר לדלת סיפור אנושי.

ואכן, "בית קדרוּת" הוא גם סיפור בלשי, בין הראשונים בסוגה של סיפורי המתח. כאן מנסים לפתור תעלומות, כולל תעלומת הפשע שבהמשך. לשם כך מגייסים גיבור מסוג חדש - מפקח המשטרה, המייצג את הבולשת של המשטרה העירונית שהוקמה לא מכבר. השאלה אם המשטרה אינה אלא דוגמה אחת מני רבות למוסד העומד להידבק בשחיתות נשארת פתוחה ברומאן. התנהגותו של הבלש המשטרתי הפיקח, המתאפיינת בשתלטנות, מפזרת רמזים לאפשרויות שונות.

על הקשיים בצירוף פיסות המידע זו לזו בשני הפרקים הראשונים מפצה התענגותו של הקורא על סגנון הפיוט הקודר, המתחלף ברטוריקה עיתונאית של המספר, וחוזר חלילה. המספר הוא כאן קול אנונימי, המדבר בגוף שלישי ובזמן הווה, כאילו צפה בהתרחשויות יחד אתנו. אך פתאום, וללא כל אזהרה, נשמע (בפרק השלישי) קול אחר הדובר אלינו - קולה של אשה, אסתר סאמרסון, השוטחת לפנינו את זיכרונותיה בגוף ראשון ובזמן עבר. כעת נעשית הקריאה ממש סוחפת, והמציאות הבדיונית קמה וניצבת לנגד עינינו במלוא עוצמתה.
קולותיהם של שני המספרים - זה הצופה מבחוץ במתרחש ודובר בגוף שלישי (הוא נשמע לפעמים כנביא זעם) והגברת הצעירה המופקדת על מפתחות הבית - ממשיכים להתחלף זה בזה לאורך הרומאן. המשמעויות של פיצול נרטיבי זה והחידושים האמנותיים הטמונים בו מוסברים להפליא ב"אחרית דבר" שכתבה גליה בנזימן לתרגום החדש.

אסתר היא למעשה הגיבורה הראשית של הרומאן, אף על פי שהיא משתדלת (ללא הצלחה יתרה) לא לספר את סיפור חייה, אלא להיזכר בסיפוריהם של האנשים המקיפים אותה. שנים רבות הכעיסה דמותה את המבקרים הספרותיים. גינו אותה על חוסר כנותה עם הקורא ועם עצמה בתחום חיי הרגש (בין השאר גם בכל הקשור בהתאהבותה הרומנטית). כעסו על נטייתה להצטנע מצד אחד, אך גם להתהדר בכל המחמאות שזכתה בהן מצד שני. מתחו עליה ביקורת מפני שהיא מקבלת ללא סייג את התפישה הוויקטוריאנית בדבר מקומה של האשה כ"מלאך הבית".

בעשורים האחרונים מורגשת עם זאת תפנית גם בעניין זה, והמבקרים דנים במורכבותה הפסיכולוגית של הדמות ובהישג האמנותי שהגיע אליו דיקנס בכך שיצר אותה. את אסתר אפשר לראות גם כגירסה הנשית של האתוס המתגלם בספר "עזרה עצמית" (Self Help), רב-מכר מאת סמואל סמיילס (Smiles) שהתפרסם ב-1859. בספר זה הומחש כיצד ההצלחה מאירה פנים למי שעוזרים לעצמם וכיצד גם בני המעמדות הנמוכים יכולים להגיע לגדולות בזכות יוזמה, נחישות ועבודה קשה.

את צדדיו הפחות זוהרים של אתוס זה ביקר דיקנס ברומאנים "תקוות גדולות" ו"ידידנו המשותף" (הממתין עדיין לתרגום עברי). ביצירות אלה מתנגשת השאיפה לעלייה בסולם הכלכלי והחברתי עם הצורך לטפח את הצד האנושי והרגשי של העצמי. ואילו בדמותה של אסתר ב"בית קדרות" מתרגם דיקנס את הערכים של "עזרה לעצמך" לתחום של בניית האופי ויחסי אנוש. בשל הצלקות שהותירו באסתר יתמותה וילדותה הקשה (שלא היו כרוכות דווקא בעוני חומרי), היא חשה שהאהבה - נחלתו הטבעית של כל ילד - אינה מגיעה לה בזכות אלא רק כפרס על חריצותה, הסתפקותה במועט ועזרתה לזולת. עקב כך היא מתרגלת לחיות למען אחרים גם ללא ציפייה לתגמול, על אף היותה ראויה לו. רק בהזיותיה בעת מחלתה פורצת כמיהתה להשתחרר מהתחייבויותיה את מחסומי הצנזורה הפנימית - ובכך מקדים דיקנס את "פשר החלומות" של פרויד.

אסתר של דיקנס דומה לכמה מגיבורותיהן של ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה בכך שהיא מסרבת להיות תולדה של נסיבות חייה ומבקשת לעצב את אישיותה במו ידיה. ולעומתה חוצה את מרחביו של "בית קדרות" דמותו של ג'ו, יתום חסר בית, המקבץ נדבות כתגמול על כך שהוא מטאטא את הצטלבות הרחובות (על הפשט והדרש המשתמעים מעיסוקו זה) והנרדף על ידי נציגי החוק. זהו הגורל שממנו הצילה את אסתר נדיבותו של ג'ון ג'ארנדייס, בעליו של הבית המכונה "בית קדרות".

פעמים רבות יוצאים אסתר, ג'ארנדייס וידידיהם לחקירות מסוג אחר, במקביל ובניגוד לחקירה המשטרתית ברומאן. אלה הן למעשה חקירות פילנתרופיות, אם כי הגיבורים אינם מתארים אותן ככאלה. מצד אחר, המונח "פילנתרופיה טלסקופית" משמש לאפיון דמותה של גברת גֶ'ליבּי, המזניחה את ביתה ואת משפחתה (כלומר את תפקידה כ"מלאך הבית") ומקדישה את כל יישותה לארגון עבודת המיסיון באפריקה. ואילו ידידהּ ג'ארנדייס מאמין ש"עניי עירך קודמים". כל אימת שנודע לו על מאן דהוא החי בסביבה והשרוי במצוקה, הוא אינו נרגע עד שהוא יוצא לסייע לו (כיום היינו מגדירים אותו כ"עובד סוציאלי מטעם עצמו"), אף על פי שהוא יודע שאין בכך כדי להושיע את כל החלכאים והנדכאים. "בית הקדרות" שירש ג'ארנדייס (שצורתו משקפת את המבנה של הרומאן הנושא את שמו) נהפך לבית האהבה־לזולת, שהשפעתו מתפשטת לסביבה הקרובה.

ב-1841 כתב הפילוסוף האמריקאי ראלף וולדו אמרסון (במאמרו "Self Reliance"): "עלי להודות שלפעמים אני נכנע למבקשי תרומות ונותן להם דולר, אך זהו דולר רע", שכן נתינתו מפזרת כביכול את כוחו של הנותן ומחלישה את מאמציו להיאבק למען הכלל. יש הסבורים שדיקנס לא האמין בכוחם של מוסדות לשפר את מצבה של החברה האנושית, אבל מתברר שפעל בניגוד להכרתו, שכן תמך בפרויקטים פילנתרופיים ממוסדים ובתנועות הרפורמה שאיפיינו את התקופה הוויקטוריאנית. אלא שאין לראות ביוזמות הסיוע לפרט, המתוארות ברבים מן הרומאנים שלו, הצעת תחליף לפעילויות רווחה ממלכתיות, אף על פי שבימיו לא היטיבה המדינה למלא את תפקידה זה, וראו את תיאור ה-workhouse הידוע לשמצה בפרקים הראשונים של "אוליבר טוויסט".

טחנות הרווחה, כמוהן כטחנות הצדק, טוחנות לאט, והסבל האנושי זועק לסיוע מיידי. לא ייפלא אפוא שהאכזריות הפרטית וגם הממסדית לובשת ב"בית קדרות" צורה של עיכובים ודחיות. בבית המשפט לצדק נדחים הדיונים שוב ושוב, ובלי הרף צצים קשיים חדשים ויוצרים עיכובים חדשים - ואז יוצאת כל המערכת לפגרה. קורבנותיו של בית המשפט מתמכרים לציפייה לפסיקה, אך שוב ושוב נכזבת תוחלתם והם נידונים להמתנה אינסופית. גם ביחסי אנוש שברומאן אנו מוצאים קשר הדוק בין התמהמהות לברוטליות: עיכובים ודחיות הם אמצעי ישיר בידי האכזרים והסדיסטים, או סיבה עקיפה לסבל אנושי מיותר.

היחסים האנושיים הנרקמים בין הגיבורים השואפים לחיי אהבה לזולת הם משקל נגד לאווירה הקודרת של מודל החברה הנבנה ברומאן. ואגב, גיבוריו החיוביים של דיקנס באים תמיד מקרב מעמד הביניים, לרבות בעלי אחוזות קטנות. לבני האצולה שבספריו אין חלק בקידומה של החברה, אף על פי שלפי המסורת מוטלת האחריות החברתית על כתפיהם. האצולה מועלת באמון, נרדמת בשמירה, "ועתיד האביר להעירן (את היפהפיות הנרדמות) יום אחד, כשיתחילו כל השיפודים שנאצרו במטבח להסתובב ברציפות נדיבה". להסתובב, להתהפך: כמו ברומאן "בין שתי ערים" מזהיר דיקנס את קוראיו ממהפכות עקובות מדם דוגמת אלה שהתרחשו בצרפת השכנה - שלוש מהפכות במאה שנים (והרביעית בדרך).

ראייתו ההומניסטית המיוסרת של דיקנס מבקשת שהרפורמות, צעדי התיקון, העידוד וההצלה יהיו פרי האהבה. אין הוא מתעקש על בקשה אוטופית זו, אך כוחה הגואל של האהבה כמוהו כחום האנושי המוקרן על עולמנו מתוך "בית קדרות".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ