אמנות הסיפור של מיקי קאופמן

הסיפורים ב"מדרגות לשעת חירום
" מעוררים טעמים נשכחים של מכולת ניסנבאום, בתי התה הייקיים ושאר זיכרונות קשים ורכים מתל אביב של פעם

יהודה אטלס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יהודה אטלס

מדרגות לשעת חירום

מיקי קאופמן. הוצאת סטימצקי, 144 עמ', 
64 שקלים

את תמצית התמצית של אמנות הסיפור של מיקי קאופמן אפשר למצוא כבר בפורטרט שלו שעל עטיפת הספר: החיוך הממזרי, המעוקם משהו, בזווית הפה, שצופן הפתעה, ואפילו הזיפים - לכולם יש משמעות כפולה. כמו לסיפורים. מצד אחד הם רומזים על שנינה, ערמומיות, אולי על המחבר שאורב לקורא מאחורי הפינה, ששפת הגוף והפנים שלו אומרת: נדמה לכם שאתם יודעים מה הולך לקרות עכשיו? נדמה לכם! אין לכם מושג. בעיניים שבציור יש מבט נוקב, שמפלח העמדות פנים, ומהצד האחר אלה עיניים טובות, חמות, פיוטיות אפילו, שמספרות לנו אמנם על חולשות אנוש, על כישלונות ומעמדים מביכים, אבל בחמלה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ