סיפור

כשהרולינג סטונס כמעט הופיעו בכיכר האדומה

"מה לעזאזל, הרולינג סטונס יופיעו במוסקבה, ואני בדיוק אסע לישראל? על גופתי המתה! לא יקום ולא יהיה!", סיפור קצר מאת אליס ביאלסקי

אליס ביאלסקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים13
אליס ביאלסקי

אבנים ומסמרים

ב-1987, כשמלאו לי שמונה עשרה, התאהבתי בטירוף, עד כדי אובססיה, במוזיקת רוק. האהבה הזאת הכתה בי כמו נחשול, שינתה את אורח החיים שלי, את בחירת הקריירה, את תפישת עולמי ואת הגדרתי העצמית. לפני כן האזנתי אך ורק למוזיקה קלאסית והלכתי לקונצרטים כמה פעמים בשבוע. עם החברים שלי נמנו רק תלמידי האקדמיה על שם צ'ייקובסקי - את יתר ההולכים על שתיים לא החשבתי לבני אדם. האהבה שלי למוסיקה היתה גדולה כל כך, שאפילו נרשמתי לשיעורי ערב בקונסרבטוריון והכרחתי את אמי לקנות לי פסנתר. התאמנתי במשך שעות על נגינת סולמות ועל תרגילים לפיתוח הטכניקה וחוזק האצבעות (ובייחוד הקמיצה, האצבע החלשה ביותר), שחברי המוסיקאים המליצו לי עליהם. מקץ תקופה של אימונים אינטנסיביים נחבלתי בידי - תופעה מוכרת בקרב נגנים מקצועיים, שמבלים זמן רב מדי ליד הפסנתר. היד התנפחה והכאב היה בלתי נסבל. נאלצתי ללכת לרופא, לחבוש את היד, לקחת תרופות. ואם לא די בכך, נאלצתי גם לספוג את ההלצות של חברי, שמצבי נראה להם משעשע מאוד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ