גם לחבר הדמיוני יש רגשות

מתיו דיקס כתב ספר מתודעתו של חבר דמיוני לילד עם קשיים בכלל לא דמיוניים. וגם אם זה נשמע ברגע הראשון בלתי סביר, התוצאה מכמירת לב

שלומית כהן-אסיף
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שלומית כהן-אסיף

זיכרונותיו של חבר דמיוני
מתיו דיקס. תירגמה מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי. הוצאת מטר, 360 עמודים, 59 שקלים

על מוחו של האדם לא ידוע לנו הרבה. פחות מזה ידוע על מוחו של הילד ועוד פחות על מוחו של הילד החריג, או בלשונו של הסופר האמריקאי מתיו דיקס, הילד "התקוע". ברומן "זיכרונותיו של חבר דמיוני" מזמן לנו דיקס מסע נדיר ויוצא דופן אל עולמו של מקס בן השמונה, "ילד שחי בפנים ושאר הילדים חיים בחוץ". מקס הוא ילד שמצליח לברוא חבר דמיוני, את בּוֹדוֹ, ומעניק לו סגולות מיוחדות, חלקן מולדות ("כשמקס דמיין אותי בפעם הראשונה, הוא דמיין שאני יכול לעבור דרך דברים כמו דלתות וחלונות אפילו שהם סגורים"), ואחרות סגולות אנושיות שבודו אימץ ושיכלל לעצמו. עד כדי כך אנושי וממשי הוא בודו, שמסוגל הוא לכתוב בגוף ראשון, ב–62 פרקים קצרים, את זיכרונותיו שלו וגם את זיכרונותיו של מקס. זה לא הגיבור שקם על יוצרו, לא פינוקיו וגם לא פיגמליון, זה גיבור שנולד בראשו של ילד "תקוע" ונעשה החבר הכי חבר שלו וגם החבר היחידי.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ