סיפור קצר |

הכיתה הכי לא מתה

"ילד הוא ילד, ולא תוכל להשבית את שמחת החיים שלו ולבטל את הדחף שלו לבטא את התנגדותו לשולטים", סיפור קצר מאת נתנאל ליבוביץ

נתנאל ליבוביץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נתנאל ליבוביץ

הסטטיסטיקה היתה ידועה: שבעים אחוז מכל כיתה חזרה מהחופש. השאר התאיינו. נאומיהם של המנהלים ומליצותיהם לא הותירו רושם בילדים היוצאים לחופש. וכי כמה זה יכול להשפיע עליהם? יום? יומיים? אבל ילד הוא ילד, ולא תוכל להשבית את שמחת החיים שלו ולבטל את הדחף שלו לבטא את התנגדותו לשולטים. והנה סוף סוף הפציע מנהיג מזן אחר וסחף את כל בתי־הספר להתחרות ביניהם על תואר "הכיתה הכי לא מתה". וזה עבד. אפילו לאלף מבית הספר הצפוני, אותו אלף שהילך על חבל דק עד גבול ההתנגדות, וכבר פעמיים כמעט והתאיין, אפילו בעיניו המיזם היה מספיק מעניין כאתגר לחופש. לא היעד כמובן, אלא התחרות עצמה. ובתחרות כמו בתחרות. אלף, וחיש מהר התברר שגם המקבילים לו בשאר בתי־הספר במחוז, הכין רשימות, שלח עדכונים, עקב אחרי החדשות והחזיק תמונת מצב עדכנית של שרידות הכיתה ביחס לאחרים. כשחבר לספסל הלימודים התאיין ומצבת הכיתה היתה בשפל, הפעיל אלף את סמכותו החברית למנוע מבני כיתתו לבטא התנגדות ולהתגרות באיון. אך גם היה מספיק נבון להרפות ולאפשר סיכונים כשההובלה חזרה לכיתתו. לקראת סוף החופש נדבקה כל הכיתה בהתלהבותו, בייחוד כשנוצר בשבוע האחרון שוויון עם בית־הספר הדרומי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ