"הבשורה על־פי יהודה" היא שאין בשורה

עמוס עוז, שעסק תמיד בשאלה הדתית, מודה בספרו המרגש והעשיר שאלוהים לא מדבר אליו ומה שנשאר הוא הקשר בין אדם לחברו

אברהם בלבן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אברהם בלבן

הבשורה על־פי יהודה

עמוס עוז. הוצאת כתר, 312 עמודים, 76 שקלים

הרומן החדש של עמוס עוז הוא, לכאורה, עוד רומן עמוס עוזי: עוד פעם ירושלים של שנות ה–50, עוד פעם גיבור שהוא סוכן כפול, שוב גיבורים שהם דברנים בלתי נלאים, ועוד פעם גיבור נער, המוצא לו הורים אלטרנטיביים (עם "אמא" הוא גם שוכב, אלא מה).

אבל קריאה שהויה יותר ברומן החדש הזה מגלה כי הרושם הראשון הזה הוא רושם מוטעה: "הבשורה על־פי יהודה" של עוז הוא "חגיגת קיץ" של נתן אלתרמן. כשם שאלתרמן חזר ב"חגיגת קיץ" לכל המוטיבים הקודמים של שירתו, רק כדי להעמידם על ראשם, כך עוז כמו מסכם כאן את כל יצירתו הקודמת רק כדי להעמיד מולה ראי עקום.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ